נופש משפחתי

"יש לך ביצים לעשות משהו מעניין?" שאל אותי העזר באחד מימי שישי האחרונים, ביום אביב מקסים. ביצים? מייד העברתי בראש את 40 הביצים שהיו במקרר לאחרונה: חמש ביצים הלכו לעוגה אחת (שכבר נאכלה), ארבע לעוגה שנייה (שעדיין שלמה בתבנית. מזל שאפיתי שתיים), שמונה לחביתות (כן, אנחנו מחסלים כמעט תבנית ביצים שלמה בארוחת ערב אחת, בלי לחרוג מהמנה המומלצת של ביצה אחת ליום), ארבע לכדורי הבשר, שלוש לפשטידת הקישואים… – כן, יש עוד ביצים. משהו נחמד? איזה עוד משהו נחמד היה האיש רוצה שאעשה, אחרי שבישלתי ואפיתי כמעט חמש שעות היום?!

"לא ביצים כאלה!" הסביר העזר. "יש לך ביצים לצאת לקמפינג השבת?"

כשנטע, רז ויערה היו בנות חצי שנה יצאנו למסע קמפינג מדהים. התחלנו בים המלח, עלינו עד לצפון רמת הגולן ובחזרה למרכז הארץ. שישה לילות ושבעה ימים שבהם המשפחה כולה, במסווה של פעילות חינוכית-גיבושית להכרת הארץ וחינוך הדור הבא למורשת ולערכים, גויסה לעזור לי. לפני שנה וחצי הייתי מסורה כל כולי לטיפול בילדים. עבדתי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. בכל בוקר קמתי, לבשתי בגדי עבודה והתחלתי יום במשפחתון האישי שלי. בכל ערב התקלחתי, לבשתי טרנינג והתארגנתי למשמרת לילה. לא היה הבדל לדידי אם אני בבית או באוהל על גדות נחל מפכה. להיות ביחד פירושו היה לשחק ביחד, להשתתף – אותם רגעי אושר שבשבילם יש לנו זה את זה ושהם נדירים מדיי לטעמי בהמולת היומיום.

אנחנו משפחה גדולה. לא פשוט למצוא סוג של נופש שיעמוד גם במגבלות התקציביות וגם באילוצים של כולם: נגיש לעגלת תינוקות, עם זיקה לספורט (רצוי כדור), נחמד למי שלא אוהב ללכת הרבה ואם אפשר אז במים. אה, כן, וגם שאבא ואמא (לפחות) ישרדו.

הייתי צריכה לעשות כמה התאמות במוח לפני שמצאתי את נוסחת הפלא, והראשונה הייתה להבין שאם נַתְנֶה את היציאה בזה ש"כולם יהיו טובים", אין מצב שאי פעם נעזוב את הבית. למשפט כמו "מי שיריב יישאר בבית" אין באמת תוקף. הרי תמיד הם מתחננים ואנחנו תמיד, ללא יוצא מן הכלל, מוותרים ונעתרים. לכן שינינו את הנוסח ומעתה אמור: "בעבור שעשו לכם הוריכם נופש, הם יכולים לסחוט מכם שטרות התחייבות למינימום מריבות".

בחרנו בקמפינג. מחליטים רק חצי יום או יום קדימה, עושים מה שנוח ולא מתחייבים. בישלתי על כירת גז קטנה, הכנו תבשילי אינסטנט וחיינו משוקו ופופקורן כשלא היה לי חשק לבשל. טיילנו (אחד מאיתנו עם מנשא בטן ומנשא גב, השני עם מנשא בטן ושלושה ילדים גדולים) בשמורות טבע ובנחלים גועשים. נשארנו עוד יום במקום מסוים כשהתעייפנו וברחנו מהר ממקום שלא היה לנו בו כיף. ובכל מקום שהיינו, מבין הסוף לצד הנחל ודרך הרשתות של האוהל, סביב הסירים המהבילים וליד לוח השחמט, התנגן לי כל הזמן השיר "טוב לי, כמה טוב לי…"

המוזיקה קופאת והמצלמה חוזרת אליי, עומדת מול העזר כנגדי, המברר אם יש לי או אין לי ביצים. מה השתנה מאז? יצאנו לקמפינג עוד כמה פעמים, אבל כבר היה קשה יותר. הילדות גדלו? קשה יותר למצוא פעילויות שירצו את כולם? אולי. אבל עם יד על הלב – גם אני השתניתי. כלומר, אני והציפיות שלי. היום אני כבר מנסה לעבוד גם מחוץ למשפחתון, למשל בכתיבה. אני אפילו מעזה לצפות לכוס קפה אחת ביום, בין הבוקר לערב. "לא", השתפנתי. "השמים קצת מעוננים, בוא נישאר בבית". בלילה ירד גשם חזק ואני יצאתי ענקית, במקום נמושה פחדנית.

מה בעצם אני רוצה מהם, מהילדים שלי? לְמה אני יכולה לצפות? הרי הם לא ביקשו ילד רביעי ובטח לא שלישייה. זה נכון שאנחנו בגילם ידענו להכין לעצמנו ארוחת צהריים, להגיע באוטובוס, ללכת ממקום למקום והיינו עצמאיים ויעילים יותר. הורינו בגילם תעתעו במשטרים עוינים וגנבו גבולות, ואילו הילדים שלנו אלופים בלגנוב שירים באינטרנט. אז מה? אולי אם הבריטים היו עדיין פה ולאמא לא הייתה עוזרת, הם כן היו מורידים את הכלים בתום הארוחה וגם שוטפים אותם… איפה עובר הגבול בין "להיות חלק מהמשפחה" שלנו, המאותגרת, לבין "להצטרך לשאת בנטל"?

נדמה לי שאצל הדתיים בכל פעם שנולד תינוק נוסף, אחיו הגדול ממנו במעט מקבל "ערכת אח גדול" ובה הנחיות מפורטות "מה עושים עם התינוק בין שתיים לארבע ובזמן הארוחות, כך שאמא תוכל לקיים פעילויות בסיסיות כמו לאכול ולישון". אצלנו אין ערכה כזו, אז מגיע לי, כנראה, לא לנשום בין שתיים לארבע. הבאתי את זה על עצמי ואני לא יכולה לצפות מאף אחד שיחנך את ילדיי לדאוג לי. אבל אני בטוחה שאם הם יראו איך אני מטפלת בהם, הם ילמדו ממני על חמלה ועל אהבה. זו המחשבה שמעבירה אותי רגעים קשים, כשהם, בטעות, משתינים עליי בקשת.

אני מנצלת במה זו כדי לומר: למרות הכול יש להם את זה. ברגע האמת הם יודעים בדיוק מה צריך לעשות כדי לשמור אותי בחיים, ושפויה: אחד יודע לקום בשבת בבוקר מוקדם ולהעסיק את הקטנות כדי שאוכל לשתות קפה לפני שכל היום נופל עליי, שנייה עוזרת להעלות קניות מהאוטו, שלישית מפתיעה אותי בבישול ארוחות צהריים ואפילו הקטנות יודעות לומר לי שאני "אמא מ-ה-מ-מ-ת".

גם אני הייתי רוצה שהילדים שלי יידעו לנגן בצ'לו ולאכול בסכין ובמזלג באופן מושלם. כשהגיתי את המחשבה הזו בקול רם, ענתה לי בכורתי: "אמא, אני מוכנה ללמוד לנגן בצ'לו אם זה יעשה לך טוב, אפילו שזה משעמם תחת". "לא, חמודה, לא צריך צ'לו", עניתי, "אבל בעניין הסכין והמזלג…"