"האומנה של בן הייתה השיעור הכי גדול שלנו כמשפחה"

"הוא היה ילד שהחיים לא נתנו לו כלום, והוא הפך לילד מקסים, נבון מאוד, יפיוף שכמותו, ואנחנו התאהבנו בו", אומר ראובן אלון. "אחרי שעזב, הייתה שנה שלמה קשה, תחושה שהמשפחה מתפוררת", אומרת בת הזוג רותם אלון. כבר כמעט שש שנים חלפו מאז שבן, ילד האומנה שלהם, עזב אותם ועבר לחיות בקנדה, אבל רותם וראובן אלון, עדיין אוהבים ומתגעגעים. לבן ימלאו בקרוב ארבע עשרה שנים, ואם יום אחד, כשהוא קצת יגדל ויעמוד על דעתו ואז יחליט להתדפק על דלתם, הם יקבלו אותו לביתם בזרועות פתוחות. כי לגעגועים, הם אומרים, אין תאריך תפוגה והם נשארים ברי תוקף גם בחלוף הזמן. בינתיים הם שומרים איתו על קשר חם, מדברים איתו בטלפון ואפילו שוקלים להרחיק עד קנדה כדי לבקר אותו.

בן הגיע לישראל, בדרך לא דרך, כבנה של מבקשת מקלט מאתיופיה. הוא היה אז כבן שלוש, אימו סחבה אותו על גבה במשך חודש במסע מפרך ומפחיד עד שהגיעו לארץ. עם הגיעם ארצה נתפסו ונלקחו לכלא סהרונים בנגב, שם שהו כחצי שנה. לבסוף האם הצליחה להגיע לתל אביב, מצאה עבודה שתעזור לה במעט לשרוד ובן נלקח ל"מחסן ילדים", מעין גן ילדים פיראטי צפוף ומוזנח לילדי מהגרי עבודה.

לזכות האם יאמר שמעולם לא ויתרה עליו. היא עשתה הכל כדי לשמור על קשר איתו, אבל משהתגלגל לארגון "אור שלום", נעשו כל המאמצים כדי למצוא לו בית חם ואוהב. כך, בגיל חמש וחצי, הגיע בן לביתם של רותם וראובן, הורים לארבעה מהיישוב הקהילתי מתן שבמזרח השרון. למשך שנתיים זכה בן במשפחה אמיתית בחסותם זוג אנשים טובים – במובן הכי ראשוני של המילה – עד שנסיבות החיים, והגירוש מהארץ, הפרידו ביניהם.

"אור שלום", הארגון שאחראי לשידוך המשפחתי, הוא ארגון ותיק הפועל בפיקוח משרד הרווחה ללא מטרות רווח. קהל היעד: ילדים ונוער וסיכון שהוצאו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה בגלל חוסר תפקוד הורי, הזנחה ו/או התעללות נפשית, פיזית ומינית. הארגון שם לעצמו למטרה להעניק לכל אותם ילדים – מגיל לידה ועד בוגרים בני 27 – הגנה מיידית, בית חם, יד מחבקת וכל מה שילד זקוק לו לצורך התפתחות תקינה וסיכוי להווה ועתיד טובים יותר.השבוע, ביום שני, מתקיים ערב התרמה גדול לטובת העמותה עם אורחים כמו נלי תגר ושלישית "מה קשור".

הארגון מפעיל מספר תוכניות: משפחות אומנה המעניקות חוויה משפחתית מתקנת לילדים מגיל ינקות עד גיל 18, משפחות אומנה זמניות למצבי חירום עד מציאות פתרון קבוע, מעונות משפחתיים המספקים בית חם ומסגרת משפחתית תומכת לקבוצת ילדים ותוכנית לבוגרים שבגיל 18 יוצאים לדרך עצמאית וזקוקים למסגרת וליווי.

נעים להכיר, דמעות

לרותם וראובן, הורים לארבעה (בגילאי 17 עד 25), יש צהרון פרטי שבו הם עובדים יחד, ובמקביל ראובן עובד כקצין רכב ותעבורה. אבל מה שיש להם יותר מהכל הוא לב ענק וחומל, שנכון היה לעמוד באתגרים הקשים של גידול ילד שלא ידע מעודו בית אמיתי מהו. בימים שהמדינה משוועת למשפחות כמותן, כדאי לדעת שמה שהם עשו עבור בן הקטן הוא לא פחות מהצלת נפשות. השנתיים שבמהלכן שהה אצלם, ציידו אותו בכלים שללא ספק ילוו אותו להמשך חייו.

אתם הורים לילדים. למה בעצם רציתם להיות משפחת אומנה?
רותם: "כדי לעזור למישהו בעולם. המחשבה הראשונה הייתה לאמץ ילד, אבל כיוון שיש לנו ילדים ביולוגיים, יכולנו לקבל רק ילד עם מוגבלויות. חשבנו שזה לא נכון לנו, כהורים לארבעה, לקחת ילד שדורש הרבה התעסקות וככה הגענו לאומנה".
ראובן: "אנחנו מאמינים בהתנדבות. וכאן מדובר בהצלת נפשות פר אקסלנס. לקחת ילד שבא מאשפתות ולהעניק לו חיים טובים ובטוחים".

כמה זמן עבר מרגע ההחלטה עד שבן הגיע אליכם?
רותם: "זה תהליך ארוך שנמשך כשנה, מעורבים בו עובדת סוציאלית וצוות שבודקים את המסוגלות שלנו כזוג, את המסגרת המשפחתית כולה ואת ההתנהלות בבית. משנמצאנו מתאימים להיכנס למסע הזה, סיפרו לנו את סיפורי הרקע של הילדים והחלטנו שבן, על כל הקשיים שעבר, מתאים לנו".

הייתה לכם איזושהי העדפה?
ראובן: "ממש לא היו חשובים לנו המין, הדת או הגזע, רק רצינו ילד בריא".

ספרו על המפגש הראשון איתו.
רותם: "בהתחלה ראינו ילד קטן פיזית לגילו, צנום, ביישן וקצת מבולבל. הוא עבר חוויות חיים קשות מאוד, דברים שילד בגילו לא אמור לראות כך שאפשר היה להבין את הטלטלה שעוברת עליו".
ראובן: "פגשנו אותו במקום שנקרא הדסים, שם הוא היה עם עוד קבוצת ילדים. נסענו לשם שלוש פעמים רק אנחנו ההורים, שיחקנו איתו וכך נוצר הקשר הראשוני. אחר כך הכרנו לו את הילדים שלנו, פיצלנו ביניהם כדי שלא יפגוש את כולם בבת אחת וגם הלכנו איתו למסעדה. בשלב שהוחלט שהוא יגיע אלינו, הוא בא עם עובדת סוציאלית לכמה שעות ובפעם הבאה שנפגשנו, זה היה כשבאנו לקחת אותו".

בן ורותם וראובן אלון, הורי האומנה ששודכו לו על ידי ארגון 'אור שלום' | צילום: באדיבות המצולמים

ואז לילה ראשון בבית אמיתי. מה עבר עליו?
ראובן: "בלילה הראשון הוא ישן כמו תינוק. כולנו היינו באופוריה מרוב התרגשות".

ואחרי האופוריה?
רותם: "התחילו קשיים גדולים, רכבת הרים. היה מדובר בילד תלוש לגמרי, שנולד בכפר קטן באתיופיה, ועבר לא מעט תלאות בחיים. הוא נחשף לדברים קשים והגבולות של מה מותר ומה אסור היו מטושטשים אצלו, היה צריך לעזור לו לעשות סדר בחיים. אחד הדברים הראשונים שבן ביקש הוא שניקח אותו על הגב, כי זה היה מבחינתו סוג של קרבה פיזית. הוא גם בקושי דיבר עברית ולא ידע לבכות. הוא בכה אצלנו לראשונה, ובהתחלה הוא לא הבין מה יורד לו מהעיניים, אבל כשהבין – הוא הרשה לעצמו. הקשיים שלו כללו גם סיוטי לילה והתקפי זעם. הוא היה קרוב לגיל בית ספר אבל החלטנו לשלוח אותו לעוד שנה בגן".
ראובן: "הוא גם לא ידע מה זה סכין ומזלג. אינג'ירה, התברר לנו בהמשך, אוכלים בידיים ואנחנו ניסינו לחנך אותו להשתמש בסכין ומזלג. אז שחררנו, אמרנו שיאכל איך שנוח לו. הוא אהב בעיקר אורז, תבשילים עם עוף וטוסטים".

הוא כינה אתכם אימא ואבא?
רותם: "לילדים שלנו הוא התייחס כאחים לכל דבר. מאוד שמחתי שהאומנה הייתה כשהילדים שלנו כבר לא היו קטנים, כך שלא הייתה שום תחרות על תשומת לב. הקטנה הייתה בת תשע והגדולה בת 16 וחצי, והם היו שותפים בכל. לעומת זאת, אלינו הוא לא התייחס כאל הורים, זה היה נדיר שקרא לנו אימא ואבא, אבל להורים שלנו הוא קרא סבא וסבתא".
ראובן: "אבא של רותם לימד אותו לשחק שחמט. אחר כך המדריך לשחמט ביישוב החליט ללמד אותו ללא תשלום, ובסוף השנה הוא קיבל מדליית הצטיינות".

ראובן אלון: "אנחנו מאמינים בהתנדבות. וכאן מדובר בהצלת נפשות פר אקסלנס. לקחת ילד שבא מאשפתות ולהעניק לו חיים טובים ובטוחים"

איך באמת בן התקבל ביישוב שלכם?
ראובן: "בצורה מדהימה. אנחנו קהילה של ארבעת אלפים איש, והוא היה הילד השחור היחיד. הוא קיבל המון אהבה, אכפתיות והתעניינות. פה ושם היו ילדים שפגעו בו. למשל, מישהו אמר שיש לו צבע של קקי, וכשהוא סיפר לי אמרתי לו שגם לשוקו יש צבע כזה".

היו לכם רגעי שבירה?
רותם: "היו לא מעט משברים, אבל אף פעם לא ויתרנו. קיבלנו ליווי צמוד מ'אור שלום', היה צוות מקצועי שליווה את התהליך. בהדרגה בן הפך להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו, הוא אהב את ההווי המשפחתי".

הקפדתם על כך שישמור על קשר עם אימו הביולוגית?
רותם: "כן. היא הייתה פוגשת אותו אחת לשבוע למשך שעה תחת השגחה של עובדת סוציאלית. היא נסעה בשלושה אוטובוסים, לא ויתרה על אף ביקור, והיא גם הגיעה אלינו וחגגה איתנו ועם בנה את ליל הסדר".

מהסוף להתחלה

שנתיים לאחר שהגיע בן למשפחת אלון, הוחלט להחזירו לאימו הביולוגית שהתגוררה בדרום תל אביב עם בן זוג. זה קרע להם את הלב, אבל הקשר נשמר. אימו של בן התירה לו להגיע אליהם בחופשות, הוא הצטרף לטיולים משפחתיים ואפילו בילה איתם כמה ימים באילת. הבת הבכורה של משפחת אלון, שהייתה באותו זמן בשנת שרות בדרום תל אביב, נהגה להגיע לבית הספר של בן וליוותה אותו אל מול המורים, המחנכת והיועצות. לדבריהם, הם הרגישו שיש רגרסיה בהתנהגותו. רותם וראובן מצידם, המשיכו לעשות כל שביכולתם כדי להקל על בן ואימו. למשל, כשאימו ובן זוגה חלו, רותם וראובן דאגו להם לתרופות, וכשנולד לבן אח קטן הם דאגו לצרכי התינוק הראשונים.

ואז, כעבור שלוש שנים, משטרת ההגירה מצאה את בן ומשפחתו והוחלט לגרשם. משפחת אלון הגיעה לשדה התעופה להיפרד מבן. הם בטוחים שיפגשו אותו יום אחד, או בקנדה, מקום מגוריו הנוכחי, או באתיופיה, במידה ובן ומשפחתו יחזרו לשם.

מה אתם יודעים על חייו הנוכחיים של בן?
רותם: "הוא עדיין בקנדה, התנאים הפיזיים שלו יותר טובים מאשר היו לו ולמשפחתו בישראל. יש להם בית וגם רכב, ועדיין, אם היו מאפשרים להם, הם היו חוזרים לישראל עכשיו".

ולפני כן, כשהוא נמסר לאמו הביולוגית בדרום תל אביב ותנאי המחייה שלו הורעו, חשבתם שנעשה לו עוול?
רותם: "לא. אימא שילדה ילד ומעולם לא ויתרה עליו, גם אם יש לה רק לחם יבש לתת לו, הוא בסוף הילד שלה. ואימא של בן הייתה פנתרה".

זה לא מתסכל כשיודעים מראש שזה לזמן קצוב?
ראובן: "זה קשה, אבל אתה יודע שאתה במשימה ועוסק בהצלת נפש. אנחנו נתנו לבן הזדמנות, והבטחנו לא להפנות לו עורף".
רותם: "מבחינתנו קיבלנו אותו לסוג של משמרת ועשינו את הכי טוב במשמרת הזאת. אבל יש אומנה שנמשכת כל החיים. קיווינו שזה יהיה לזמן ארוך יותר אבל זה לא קרה".

רותם אלון: "אימא שילדה ילד ומעולם לא ויתרה עליו, גם אם יש לה רק לחם יבש לתת לו, הוא בסוף הילד שלה. ואימא של בן הייתה פנתרה"

איך העזיבה שלו השפיעה עליכם?
רותם: "יותר קשה ממה שהיה אפשר לחשוב. כולנו בבית היינו מגויסים למען בן, והזהות שלנו כמשפחה הייתה צריכה להיבנות מחדש. קרה לנו משהו מיוחד כמשפחה, והילדים היו חלק בלתי נפרד ומסורים לבן באופן מפעים לב. צריך כוחות נפש כדי לשחרר אבל זה אפשרי ומצאנו את הדרך. האומנה לקחה אותנו למסע אנתרופולוגי – פגשנו משפחות אומנה שנשארנו איתם בקשר, ואני חושבת שהאומנה של בן הייתה השיעור הכי גדול שלנו כמשפחה".
ראובן: "זה שינה לכל המשפחה את ראיית החיים. הילדים נחשפו לעולם יותר אפל וקשה, השנתיים עם בן נתנו להם פרופורציות. הבת שלנו, גל, התעקשה לעשות שנת שירות בדרום תל אביב, מקום מגוריו של בן אז, ועד היום היא בקשר עם החניכים שלה משם. היא לומדת עבודה סוציאלית ורוצה להתמחות בהגירה. שי, שהיא שחקנית כדורסל, רוצה לפתוח מועדון כדורסל לילדי עובדים זרים. איתי נמצא בשנת שירות בבן שמן ויצר קשר מיוחד עם הילדים האתיופיים שם, ועמית בת ה-16, היא לוחמת למען חלשים באופי שלה".

תחזרו על חווית האומנה הזאת שוב?
ראובן: "אם זה תלוי בי אז כן, אנחנו יכולים לעשות את זה, אבל בינתיים שאר בני הבית בחששות".

מה הדבר הכי טוב שקרה לכם בזכות האומנה?
ראובן: "פגשנו את עצמנו במקומות חדשים, וככל שהיה לנו יותר קשה הוצאנו מעצמנו את החלקים היותר טובים של הנתינה".
רותם: "לולא האומנה, לא היינו המשפחה שאנחנו היום, וסיפור המשפחה שלנו היה אחר. אני מאושרת וגאה בילדים שלנו, כל אחד לחוד וכולנו יחד".