משפחתי וחיות אחרות
למה תמר לא אוהבת כלבים ואיך היא למדה לאהוב את שלה?
אני רוצה, ברשותכם, להקדיש את הפגישה שלנו הפעם לילד אחר שלי, לא חוקי בעליל, המתהדר בשפם, זנב וארבע רגליים. קבלו, גבירותי ורבותי, את הכלב ג'ורג' הראשון.
ג'ורג' התווסף לחיינו לפני שלוש וחצי שנים, בתקופה הרמת-גנית שלנו. סברנו, בתבונה רבה, שארבע נפשות מעטות מדי לדירה הפצפונת בה גרנו, וצירפנו לכוחותינו את ג'ורג'.
לזכותו של ג'ורג' ייאמר שהוא היה גור חום ומתוק, שלא גדל הרבה בכלל, וגם כיום הוא בגודל של חתול בינוני. הייתה רק בעיה אחת איתו: אנחנו סברנו שלקחנו כלב. הוא, מצידו, חשב בטעות שמצא לו זוג הורים.
למה אני לא אוהבת כלבים?
כמה מילים על ההורים של ג'ורג': אני מתה על בעלי-חיים. בתור ילדה, היו לי תמיד כלבים וחתולים כחלק בלתי נפרד מהמשפחה. חוץ מהם, היו גם ארנבות, תרנגולות, ברווז, צבים וגוזלים לרוב. אבל הכלבים והחתולים היו העיקר, וכבר בתור ילדה היה לי ברור שכלבים הם לא כוס התה שלי, אבל חתולים בהחלט כן, וכשאגדל, ויהיה לי בית משלי, יהיו לי הרבה יותר חתולים מהחתול האחד שהוריי הרשו לי.
גדלתי, התחתנתי, ורק לאחר שהכתובה נחתמה, הודה בעלי היקר שהוא לא מת במיוחד על בעלי-חיים – וידוי שלא היה עובר לו בשקט לפני החתונה. אז חיכיתי כמה שנים, וכשנעמה עמדה על דעתה וביקשה כלב, לא היתה לו ברירה, וג'ורג' הגיע.
ורק אז נזכרתי למה אני לא אוהבת כלבים. המבט המאשים הזה בעיניים, מבט ה"עוד לא ליטפת אותי מספיק היום", שהולך אחריך לכל מקום. התביעה הבלתי פוסקת לחום ולאהבה. מה שמתאים לבחורה חסרת מחויבויות, קצת קשה יותר לאם קשת יום שמחלקת את זמנה בין הילדים במשורה. וככה זה התקבע: ג'ורג' מחפש שילטפו אותו, אנחנו סבורים שהוא אחרון בתור אחרי הילדים, הוא חושב שאנחנו חרא של הורים.
שלושה ילדים – וכלב
הילדים, לעומתי, עשו איתו חיים משוגעים. נעמה החליטה שהיא אמא שלו, והתמסרה לסשנים בלתי פוסקים של חיבוקים ונשיקות. את השינה המשותפת שלהם הפסקתי כשג'ורג' התחיל להנפיק ריח של כלבים. "לא מפריע לך הריח?" שאלתי. "לא, זה כמו ריח של ספה ישנה, אני אוהבת את זה", ענתה לי המשוררת הקטנה שלי.
יואב והלל ראו בג'ורג' מקור בלתי נדלה למשחקים אסורים. בנים, מה לעשות. יואב בזמנו התמחה, אם זכרוני איננו מטעה אותי, במעיכת אשכיו של הכלב האומלל. ג'ורג', בתגובה, התמחה בהתנדפות לחלל האוויר ברגע שיואב היה נכנס לחדר.
הלל, כבר כתינוק רך, גילה העדפות ברורות לזנב, איבר תזזיתי הרבה יותר. שאגות "לא מושכים לג'ורג' בזנב!" מופרחות אצלנו כמה פעמים ביום, וכלום לא עוזר. וג'ורג'? צדיק כנזיר, תם כילד, מעולם לא הרים ציפורן ושן על שני המתעללים הקטנים. הוא שוכב וסובל בשקט, בהכנעה. כשממש קשה לו, הוא קם וחומק לחדר אחר. מתוק.
שיעור באהבה
אם יש דבר אחד שלמדתי בזכות ג'ורג', הרי זהו השיעור שבאהבה לא צריך לפחד. כמיליון פעמים ג'ורג' דחף את אפו אל רגליי, ובסופו של דבר, למדתי ללטף. שלוש שנים וחצי שג'ורג' עוקב אחרי כמו צל, בכל הבית, ובסופו של דבר למדתי לראות את נאמנותו (אבל אני עדיין קוראת לו "דבק"). האהבה שכלבים נותנים לבני-אדם היא עצומה, ואינה תלויה בדבר. קשה לחיות עם אהבה כזאת, קשה לחוש ראויים לה.
קשה עוד יותר שלא לחוש מחויבים לאחריות העצומה הזו, לאושרו של מישהו אחר. אם נחשוב על זה רגע, זה בעצם די דומה לגידול ילדים קטנים, לפני שהם עומדים על דעתם ומתחילים לא לסבול אותך. רק שהכלבים אינם עומדים על דעתם, או שאולי הם כן עומדים עליה, ובכל זאת אוהבים אותנו נורא. לך תבין. ברגע זה ג'ורג' יושב בסבלנות ליד כיסאי, מחכה שאני אפסיק לעשות תקתוקים מוזרים על המחשב ואקח אותו לטיול. תסלחו לי, נכון?
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה