משנה בהחלט!

בהיסטוריה של הרוק יש כמה שנים המוגדרות כ"שנות מפתח". 1991 היא השנה הגדולה האחרונה שבהן. זה נכון שהושלמו תקליטים חשובים גם בהמשך שנות ה-90 ואפילו בעשור הקודם, אבל את פרץ היצירתיות ששטף באותה שנה את הרוק, אף שנה עדיין לא שיחזרה. כשבוחנים היום את שנת 1991 ומנסים לבודד את התקליטים המרכזיים שהפכו אותה למה שהיא, קשה שלא להתרגש, אפילו ממרחק הזמן.

"Out of Time" הפך את REM מהרכב רוק לסטודנטים אמריקאים ללהקה שמעריצים גם ברמת גן, בבריסל או בפראג. האלבום השחור של מטאליקה, שגם הוא יצא באותה שנה, הכעיס אמנם חלק גדול מהמעריצים הוותיקים של הלהקה, שטענו שג'יימס האטפילד וחבריו מכרו את המטאל שלהם לאנשי החליפות, אבל עם ההצלחה והמיצוב המחודש כבולסי אצטדיונים היה קשה להם להתווכח.

כך היה גם במקרה של הרד הוט צ'ילי פפרס עם המולטי-פלטינה שלהם מאותה שנה "Blood Sugar Sex Magic". המקרה של גאנס אנד רוזס, שהוציאו באותו היום באותה שנה קסומה את שני החלקים של "Use Your Illusion", קצת שונה, שכן הם כבר החזיקו בסטטוס של יצרני בלוקבסטרים מוסיקליים, עוד מאלבום הבכורה שלהם מ-1987.

גם "Achtung Baby" של יו 2, שנולד ב-1991, רק שיפר עוד יותר את מעמדם כיצרני סיבובי ההופעות הבומבסטיים והרווחיים ביותר. אה, והיו עוד שתי להקות שהקליטו אלבומים חשובים באותה השנה. שתיהן הגיעו מסיאטל, הרחק מבירות המוסיקה של ניו יורק ולוס אנג'לס. שתיהן הפכו את הגראנג' (הז'אנר השולי שבו יצרו) לזרם המרכזי, לפחות לכמה שנים. הראשונה הייתה פרל ג'אם, שמכרה עד היום מאלבום הבכורה שלה "Ten" קצת יותר מ-10 מיליון תקליטים. השנייה הייתה נירוונה.

מהדורה לאספנים: 20 שנה ליציאת Nevermind – עטיפת האלבום

אלטרנטיבי מוכר

קצת לפני ש"Nevermind" יצא, אף אחד לא האמין שנירוונה יכתבו מחדש את יחסי הכוחות בין המיינסטרים לבין השוליים. האלבום הראשון שלהם הוקלט בתקציב של 600 דולר ולא עשה הרבה רעש מחוץ לקהילת המוסיקה האלטרנטיבית. אבל כנראה שהם בכל זאת עשו משהו נכון, שכן ב-1990 הם חתמו על חוזה בחברת התקליטים של דיוויד גפן. גפן ציפה שהם ימכרו מהאלבום הבא שלהם כרבע מיליון עותקים.
ב-20 בספטמבר 1991 הגיע לחנויות תקליט שהיה קשה להתעלם ממנו. העטיפה המבריקה עם התינוק החביב שצולל בעקבות שטר הדולר אמנם משכה את העין, אבל ברגע שהאלבום הוכנס לטייפ (אז עוד היו קסטות), לקומפקט-דיסק או הונח על הפטיפון הוא המיס לך את כל החושים וטלטל את עולמך.

קצת אחרי שהוא יצא, "Nevermind" כבר נוגן בכל חור. גם בישראל. עד היום נמכרו ממנו 30 מיליון חתיכות, מה שהופך אותו לאלבום האלטרנטיבי הכי מצליח בהיסטוריה. לאלו בטח יתווספו עוד כמה מאות אלפים שיעוטו על מהדורת האספנים (צפויות כמה, וכדאי להכין את הארנק כיוון שהן לא יהיו זולות), שינחתו בקרוב בחנויות שמיועדות לאלו שעדיין משלמים על מוסיקה. רק שבינינו, כמה אלטרנטיבי יכול להיות מוצר שנמכר בכאלו מספרים?

להצלחה של נירוונה יש כמה אבות: מחברת תקליטים שהאמינה שאפשר לעשות דברים אחרת ולהחתים אמנים בעלי משנה חברתית-מוסיקלית שונה ולא רק נערי פוסטר, ועד מפיק מוסיקלי מבריק (בוץ' ויג) שהצליח לשכנע את מנהיג הלהקה, קורט קוביין, שניתן לתרגם את הריפים הכבדים ואת הרוח הפנקיסטית לשפה שתדבר להמונים.

בסרט תיעודי מצוין שתיאר את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הקלטת האלבום סיפר ויג שהעבודה עם קוביין הייתה מורכבת למדי. בשלב כלשהו, ויג קלט כיצד לתעל את הכישרון והאנרגיות המחתרתיות של קוביין לכדי יצירת מוצר האזנה קומוניקטיבי יותר: בכל פעם שקוביין לא הסכים לבצע את המטלות של ויג – למשל לנגן את הבתים בשקט כהכנה לפזמון הסוער או להכפיל את הקולות באחד השירים – ויג אמר לו שג'ון לנון עשה דברים כאלו באולפן. קוביין, שהעריץ את לנון, הסכים מיד. והשאר היסטריה.

מה שהייתי פעם מזמן

בפעם הראשונה ששמעתי את "Smells Like Teen Spirit", השיר הפותח את האלבום והסינגל שהפך את נירוונה לפרצוף שרואים לפחות פעם בשעה MTV, הבנתי כיצד התרגש הדור שקדם לי מהביטלס, הסטונס, המי או לד זפלין. זה היה רגע מכונן בביוגרפיה שלי כחובב מוסיקה. אדם שמבין שמשהו גדול מתחיל לקרות לנגד עיניו. למרות שבאותו עשור יצאו שירים טובים יותר מ- "Smells Like Teen Spirit", ושנה ומשהו אחרי שקניתי את "Nevermind" כבר קצת נמאס לי לשמוע אותו, זהו השיר החשוב ביותר שנוצר בעשור ההוא. כן, הרבה יותר מ"One" של יו 2.

בשבועות האחרונים חזרתי ל"Nevermind". הוא עדיין נשמע מצוין, אבל חלק חשוב מהכיף של ההאזנה החוזרת (הפעם בדיסק, מהקסטות נפרדתי כבר לפני שנים) הוא להיזכר במה ובמי שהיית אז. הסוציולוגים הגדירו את הדור ההוא כדור האיקס, וחלקם הסבירו כיצד "Nevermind" וחבריו לז'אנר תחמו את גבולות הגזרה התרבותיים של הדור המבולבל ההוא.

הדור ההוא, ואני חלק ממנו, התבגר מאז ובעיקר הפך ליותר ציני. קשה לי להתרגש כיום ממוסיקה כמו שהתרגשתי כש"Nevermind" איים לפרק את הרמקולים של המערכת בחדר ילדותי, גם כי התבגרתי וגם כי רוב התקליטים החדשים שאני טורח להגיע אליהם, מזכירים לי – וזה במקרה הטוב, כן? – הדים קלושים למוסיקה שאהבתי פעם.

לא תהיה עוד שנה כמו 1991 לרוק, וכנראה שגם לא יכתבו יותר תקליטים שישפיעו (וימכרו) כמו " Nevermind". והידיעה הזו אפילו מבאסת יותר מהמוות הידוע מראש של קוביין. מוות שהפך אותו ב-1994 לאייקון שהוא משמש עד היום למיליוני צעירים חובבי רוק בעולם. מוות שתרם רבות להפיכת "Nevermind" לתקליט העצום שהוא. כן, גם אחרי 20 שנה.

האזינו ל-"Smells Like Teen Spirit":