מר תמיד וגברת אף פעם

אני רווק, הולך ברחוב. בקצה הרחוב, כ-150 מטר לפניי עומדות ומשוחחות שלוש נשים נחמדות וחמודות, כאלו שהן בהחלט אופציה עבורי. אני עובר לידן ושומע את אחת מהן אומרת: "וואו איזה גבר מרשים". "כן", עונה קול אחר. "נראה גבר שווה. איפה, קשה למצוא היום גברים כאלו". והשלישית מוסיפה: "מה את אומרת, שנתפוס אומץ וניגש לבקש מספר טלפון?"

ושוב, אותו מצב בדיוק: אני ברחוב, חולף על פני שלוש נחמדות וחמודות. כאלו שהן בהחלט אופציה עבורי. רק שהפעם אני שומע אחת מהן לוחשת: "ראיתן איזה טיפוס דוחה?". "כן", עונה קול אחר. "ועוד עם כזה פרצוף מכוער, אבל מחזיק מעצמו". והשלישית מוסיפה: "איזה באסה של גברים יש לנו בישראל, צריך לעבור מדינה".

ועכשיו, בואו נראה מה יקרה לי, מה היה קורה לך, בעקבות האירוע הראשון ומה בעקבות האירוע השני. מה יישאר איתך יותר זמן. אין ספק שהמחמאות יביאו לך איזו התרוממות רוח שתחזיק כל היום, ואולי אפילו כמה ימים. אבל כשאתה שומע אנשים מדברים עליך כמו במקרה השני, אתה עובר דירה לפודגוריצה – אולי גם זה ייחשב אצלך מוכר מדי – זו עיר הבירה של מונטנגרו, אגב.

מטיול טוב זוכרים בעיקר את הצרות ואת הסקס

העלבונות שאנחנו נתקלים בהם בחיים נשארים צרובים הרבה יותר מהמחמאות. ככה זה. מטיול טוב זוכרים בעיקר את הצרות ואת הסקס. טוב, לפעמים גם הסקס הופך לסוג של צרה, אבל על זה בפעם אחרת. מה שבטוח, זה שאת השלילי זוכרים הרבה יותר מאשר את החיובי.

חברים של שנים, כאלו שעברו יחד כל כך הרבה, יכולים לנתק קשר ולהיפרד לנצח בגלל איזו מילה שנאמרה לא במקום, בגלל איזה עלבון פומבי שעלב האחד בשני, איזו הצלפה בשוט המילים שהתפלקה ויצאה חזק מדי. הצלקות שנוצרות נשארות כמו כתובות קעקוע סמויות עמוק בתוכנו. אלא שאנחנו תמיד רואים אותן והמקום נשאר רגיש ומאוד קשה לגעת בו שוב.

זו בדיוק בעיית הדימוי הבעייתי משהו של זוגיות וחיי נישואין. בעצם, אולי אפשר להבין למה לזוגיות ארוכה ולחיי הנישואין יש דימוי רע כל כך. רגע, בואו נסכים: לחיי הנישואין יש דימוי רע, נכון? נסו להיזכר בבדיחות נישואין ותבינו לבד. רובן ככולן מזכירות לנו שהנישואים הם בית קברות לרגש, בית קברות לסקס טוב וצלחת פטרי – שזו הצלחת שעליה מרבים חיידקים במעבדות – של מריבות, טרוניות ורגשות פולניים עזים. והפולנים הרי מתייחסים אל הכול כאל מובן נעלב.

על-פי בדיחות הנישואין, צריך לאסור על בני אדם להתחתן. כל סטנד-אפ קומדי טוב יקרע את מוסד הנישואין ואת האנשים הנשואים לגזרים. יתארו אותם כיבשים, חסרי התלהבות ומשועממים עד מוות. "'שמעתי שאשתך מלאך', אמר גבר נשוי אחד לשני. 'לא', ענה הראשון בצער, 'היא לא מלאך, היא עדיין בחיים'". טובה או לא (נו טוב, לא כל כך טובה), הבדיחה הזו מייצגת. אנחנו רוצים שבן הזוג ימות. או לפחות שיעלם. לפחות קצת.

"לי אין עם מי לחלוק כשקשה לי"

מצד שני מספרים לנו שהזוגיות היא מקור כוח. היא אמורה להיות מקור של "ביחד", מקור של עוצמה להתמודד עם שאר החיים. כולם מבינים שלחיות לבד בגילאים מתקדמים יותר, נגיד מ-35 צפונה, זו סוג של קטסטרופה. "לי אין עם מי לחלוק כשקשה לי", היא האשמה חמורה שמאשימים הרווקים המתבגרים את אלו שכן חיים בזוגיות. כשרואים זוגיות טובה, כאלו שהם גם חברים, גם מבלים, וגם אוהבים – מקנאים בה.

אז למה הדימוי כל כך גרוע? בואו נחזור להתחלה. יש בזוגיות ובנישואים הרבה נקודות שבהן רגעי העלבון מנצחים. שסוג של ייאוש ותחושת קורבן קרירה עוטפים אותך. את/ה בוהה בבן/בת הזוג שלך ולא מבין מה לעזאזל הביא את שניכם לחלל מוקף קירות של דממה ודלת שלשניכם יש את המפתח אליה. שום חיבור. אפילו קצת סלידה. לפעמים זה מלווה בתחושות זלזול. נמאס כברררררררר!!!!!!!! עולה איזו צרחה פנימית. כל מה שחולמים עליו הוא רגע אחד בלעדיו/יה. אבל, קשה להודות, יש גם אלפי רגעים קסומים, מדהימים, כאלו ששווים את הבלאגן, שווים את היום-יום הלא תמיד מלהיב. נכון, יש. נו, אז מה?

ואז עושים סיכום. את העלבונות, את הקשיים ואת ה"לא היית שם בשבילי" זוכרים הרבה יותר טוב. ואז באים בני הדודים הרשעים מר "תמיד" וגברת "אף-פעם", וכמו הסהרונים מהארי פוטר מקפיאים למוות את כל מה שטוב. במקום לדבר על מה שעשית לי, אני אגיד לך שאת תמיד עושה ככה, ואף פעם לא עשית משהו אחר. אבל כשנדבר על חוויות טובות, על איזה כיף היה – אז דווקא נזכיר מקום ושעה. מדויקת. אפילו נטרח לספר איך מייד אחר כך הצלחת לבאס אותי וכמעט הרגת את הזיכרון המתוק הזה שאנחנו מעלים עכשיו.

מה אתם מתפלאים? סטוץ הוא קצר

וככה יוצא שכשאתה מנהל יחסים מורכבים לטווח ארוך, אתה מיד נופל קורבן לקרב הלא הוגן בין מחמאות לעלבונות. אלף מחמאות טובות נרצחות על ידי עלבון בינוני אחד. אותם רגעים בודדים שבהם לא בא לך סקס, הפכו להיות "תמיד כשאני רוצה אז את/ה לא".

אז מה אתם מתפלאים? סטוץ הוא קצר. לא מספיקים לחוות רגעים קשים, אז הוא נראה מקסים ומספק. לנישואין יש שם רע כי הם לטווח ארוך ויש בהם גם רגעים קשים. והרגעים הקשים נחרטים לזמן ארוך יותר.

עכשיו נשאלת השאלה המתחכמת: אז מה עושים כדי לשנות את זה? אולי מתחילים להתווכח על מה שעל הפרק, ואוסרים על עצמנו להשתמש במילים "תמיד" ו"אף פעם". אבל אולי לא. דוגרי? כשאדע מה עושים, אולי בכל זאת אסתיר את זה. זה יהרוג הרבה בדיחות טובות. חבל.