מרק רותחת שורפת בתחת

"דרכים מקצרת לא באה טוב".
"מה?", קימטתי את מצחי, מתעמק בכל כוחי, מתרכז ומנסה להבין מה נטליה אומרת.
"חום יורדת נמוך".
"מה?", שאלתי שוב.
"הולכת סחור, קופצת קנור".

בשלב הזה השתררה דממה. ישבנו במכונית על גדת מאגר מים או אגם גדול באזור הרי רודופי (Rhodope) שבדרום בולגריה, ושתקנו. נטליה, המתורגמנית שלי מבולגרית, הסתכלה לפתע בדבקות בציפורניה המטופחות, בוחנת בתשומת לב שני מקומות שבהם צבע הלק החל להתקלף. לרגע היה לי הרושם שהיא פשוט עושה ממני צחוק.

הולכת סחור, קופצת קנור

מה זה "הולכת סחור, קופצת קנור"?, היא הרי אמורה לדעת עברית. נטליה דיברה בביטחון והביטה בי במבט מאשים, כאומרת, "אתה אמנם טענת שאתה דובר עברית רהוטה, אבל מתברר שאין לך מושג. אפילו את המשפטים הקצרים והפשוטים שלי אינך מצליח להבין". הרגשתי רע.

נזכרתי בערגה בהמצאה המצוינת של דאגלס אדאמס. בספרו "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מככב דג קטן המכונה "דג בבל", שאותו תוחבים לתוך האוזן והוא ניזון מגלי המוח ועוסק בתרגום מלא ואינטנסיבי של כל הלשונות המוכרות ברחבי הגלקסיה. הדג אמנם הגיע מכוכב אחר, ונטליה היתה ללא ספק צעירה מקומית מסופיה, אבל בכל זאת, קצת בבליות לא היתה מזיקה לה. חייבים להודות שהיא ידעה לא מעט מילים. הבעיה התעוררה כאשר נאלצנו לחבר אותן וליצור משפטים. בחלק הזה התקשורת בינינו קרסה לחלוטין.

היא ידעה לומר "כן" ו"לא" ברגעים הנכונים (אם כי, כמו כל הבולגרים, הניעה את ראשה לצדדים כאשר אמרה כן, מה שהצליח לבלבל אותי במשך יום שלם), היא ידעה להצביע נכונה על כאן (קצות הנעליים) ושם (הרחק באופק), וכמה פעמים אפילו הצליחה להבחין נכון בין שמאל לימין.

שלושת המשפטים הבעייתים צצו ברגע של משבר. הכביש שנסענו עליו הסתיים. במקומו השתרעה לפנינו דרך עפר שהתפצלה לשני כיוונים. החושך החל לרדת והחווה שבה היינו אמורים ללון היתה עדיין די רחוקה. נטליה נהגה, ואני, עם המפה על ברכי, חשבתי שנכון לפנות ימינה. נטליה התנגדה בתוקף. מיותר לציין שלא היה את מי לשאול.

הכביש עליו נסענו הסתיים, והחושך התחיל לרדת. אילוסטרציה: photos to go

אתה לא מבינה מאומה

נטליה חזרה לבסוף עוד פעמיים בעברית על המשפט "הולכת סחור, קופצת קנור" והצביעה בנחישות על הכיוון שבו התעקשה שיש לנסוע. בייאוש מוחלט החלטתי שאין ברירה ועברתי לשפת הסימנים. ניסיתי לברר מה פירוש המשפט המוזר שהיא מתעקשת לחזור עליו שוב ושוב. נטליה עשתה תנועות נמרצות כלוגמת מרק בכף, רוכנת מעל קערה. ההארה נחתה עלי. הקנור הוא כנראה מרק.

"אם ניסע ימינה נקפוץ לתוך מרק?". נטליה טלטלה את ראשה בהתלהבות ואמרה: "כן. כן. מרק רותחת שורפת בתחת". חשוב להבהיר שלא היתה לה כל כוונה לומר מילים גסות. היא למדה עברית בהשתלמות בהר הצופים בירושלים. כנראה אחד המורים בקורס שהשתתפה בו סבר שזה עשוי להיות משעשע אם הבולגרים הצעירים שהגיעו להשתלמות ישלטו לצד השפה המליצית שלמדו רוב הזמן גם בכמה ביטויי סלנג בעברית.

נטליה לא הבחינה בין העגה החדשה לביטויים מהלשון התנ"כית. היא אמרה כמה פעמים "בוקר אור מופז בסבבה", או משהו לא מובן כמו "לוגמי התה בנחת סתומים בלחץ".

"בצד ימין יש ביצה טובענית? לכן את אומרת מרק?", שאלתי.
"לא, לא", הנהנה נטליה במרץ, "אתה לא מבינה מאומה".

כאן פקעה סבלנותה. היא שילבה הילוך, המכונית זינקה ממקומה ופנתה שמאלה בדיוק כמו שרצתה נטליה. כעבור חצי שעה, באמצע שום-מקום, הגענו למסעדה כפרית נהדרת. מגישים בה רק מנה אחת – מרק סמיך ועשיר. המרק הכי טוב שאכלתי אי-פעם.

אל החווה הגענו אחרי חצות. היה שם דובר אנגלית שהסביר לי שאמנם נסענו בדרך ארוכה כמעט כפליים מזו שהצעתי, אבל אף אחד באזור הזה לא מפספס הזדמנות לאכול את המרק המופלא, שמייחסים לו סגולות בריאותיות מופלגות.

לא ביצה טובענית, אלא המרק הכי טוב בעולם. אילוסטרציה: photos to go

משה גלעד – עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד