מצעד צבאי: אמנות ליום העצמאות

שחר מרקוס

"בשדה", 2011, הדפסת צבע, 120X80 ס"מ, מתוך התערוכה "פועל ההנצחה", דנה גלריה לאמנות, קיבוץ יד מרדכי.

כמו ברבות מעבודותיו של שחר מרקוס, גם במרכזה של סדרת העבודות בתערוכת היחיד שלו, "פועל ההנצחה", שהוצגה ב־2011 בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי, דמותו של האמן מופיעה. הפרויקט צולם באתרי ההנצחה השונים ברחבי הקיבוץ ומרקוס מתייחס בו, בדרכו הייחודית וההומוריסטית, למפעל הזיכרון וההנצחה הישראלי בכלל, וזה של הקיבוץ בפרט. מרקוס יצר בדמותו שלו בובות קרטון שטוחות והלבישן מדי צבא אפורים, של ספק חייל במלחמת העולם השנייה ספק לוחם עברי בתקופת קום המדינה. את הבובות שתל באתרי ההנצחה השונים בקיבוץ, וצילם אותן בתנוחות ובפעולות שונות, כמו עמידה איתנה מול טנק מצרי (מאלה שנותרו בקיבוץ) והתמודדות עם "חיילים מצרים" עשויים ברזל באתר שחזור הקרב במלחמת תש"ח. בסדרת התצלומים ועבודות הווידיאו שיצר נחקרת משמעותו של מפעל ההנצחה המקומי וההתמסרות אליו, ונחקרים גם תהליך השטחתן של דמויות הגיבורים בהפיכתן לסמלים, מערך הכוחות בין הדמויות השטוחות לבין הדמויות בשר ודם, והתמודדותם של החיים עם המיתוס שהותירו המתים.

מרקוס מתייחס בדרכו הייחודית וההומוריסטית למפעל הזיכרון וההנצחה הישראלי בכלל, וזה של קיבוץ יד מרדכי בפרט | צילום: בן הרצוג

ליאב מזרחי

"כומתה־ארנק", 2001־2014, רקמה על כומתה צבאית, באדיבות מיזם האמנות "ויטרינה", בית בנמל, תל אביב

את סדרת הכומתות־ארנקים הראשונה שלו יצר ליאב מזרחי בשנת 2001 במסגרת תערוכת סיום לימודיו באוניברסיטת חיפה, שבה בנה מעין חנות בגדים, מדים וציוד צבאי. הוא טיפל במדי הצבא הגבריים באמצעות רקמת יד עמלנית, המזוהה באופן מסורתי עם רכות ועם נשיות, והפך כומתות צה"ליות לארנקים ייחודיים. כך הפך מזרחי סמלים גבריים וקנוניים של החברה הישראלית לפריטי אופנה נשיים וצבעוניים. לפני כשנה הוזמן מזרחי, במסגרת מיזם האמנות ויטרינה, המציע פריטי אמנות עכשווית במחירים נגישים, לחדש את סדרת הכומתות־ארנקים שלו, ואלה נמכרים כיום כפריטי אופנה ואמנות המעלים שאלות על שימוש משני במדי צבא, ועל תהליכי מסחור והחפצה של סמלים לאומיים בחברה הצרכנית של ימינו. הדימויים הרקומים על הכומתות הצה"ליות צבעוניים, מלאי חיים ובה בעת ביקורתיים: תכי התפירה נראים לעתים כמו פיצוץ, רקמת הפרחים האדומה מזכירה גם את פרח דם המכבים, וקליע של רובה מצורף כקישוט לסוגר הרוכס את פתח הכומתה והופך אותה לארנק.

טיפל במדי הצבא הגבריים באמצעות רקמת יד עמלנית, המזוהה באופן מסורתי עם רכות ועם נשיות, והפך כומתות צה"ליות לארנקים ייחודיים. ליאב מזרחי | צילום: שני סקרלט קגן

עידו אברמסון

"Welcome to Lebanon #1", שנת 2008, הדפסת פיגמנט ארכיונית, 130X145 ס"מ

עבודותיו של עידו אברמסון עוסקות לא אחת בבחינת אופני ייצוג ויזואליים של צדדים שונים בלאומיות הישראלית ושל המציאות הפוליטית והחברתית באזור. בסדרה "דיורמה" צילם אברמסון מודלים של דמויות הקשורות לסכסוך הישראלי־פלסטיני – חיילים ישראלים, פלסטינים רעולי פנים, נערים זורקים אבנים – המשמשים לבנייה חובבנית של סביבות וסצנות של זירות קרב. הדמויות הזעירות העשויות יציקות פלסטיק, מיוצרות ונמכרות במערב כצעצועים לגיטימיים, כשחקנים ממוזערים במשחק מלחמה שיש לו לא מעט צרכנים. בתצלומיו הגדיל אותן אברמסון פי 30, והשינוי הדרמטי בקנה המידה מוציא את האובייקטים מהקשרם המקורי ומקצין את התפיסה הסטריאוטיפית שביסודם. תנועותיהן המוקפאות של הדמויות – כמו במקרה של חייל ישראלי הנושא על גבו פצוע – יוצרות דימויים טעונים וסמליים הנראים כמעט חיים. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של תפיסות שגורות של דימויים כמו "החייל הטוב", "החייל הרע", "השבוי" "המחבל", וכן סטריאוטיפים מקומיים של ישראלים מול פלסטינים ושל סצנות צבאיות המוכרות ממאגר הדימויים הקולקטיבי הבא לידי ביטוי בתקשורת ובתרבות ההמונים.

בסדרה "דיורמה" צילם עידו אברמסון מודלים של דמויות הקשורות לסכסוך הישראלי־פלסטיני המשמשים לבנייה חובבנית של סביבות וסצנות של זירות קרב | מתוך עבודתו של עידו אברמסון "Welcome to Lebanon #1"

יואב פרידלנדר

"החייל הנופל" (מיניאטורה), 2013, הדפסת פיגמנט ארכיונית

בעבודותיו בוחן יואב פרידלנדר את כוח השפעתו של הצילום על האופן שבו אנו תופסים את המציאות. לימודיו בניו יורק והמרחק מישראל ומן התודעה הביטחונית המלווה את החיים בארץ הובילו אותו לבניית דגמים מיניאטוריים של מציאות צבאית, המייצגים זיכרונות אישיים או דימויים מוכרים מן התקשורת או מתצלומים מפורסמים. בתצלום "החייל הנופל" התייחס פרידלנדר לתצלום המלחמה המפורסם של רוברט קאפה משנת 1936 – "מותו של חיל לויאליסט", המתעד את רגע פגיעת הכדור בחייל הנופל אחורה מעוצמת הפגיעה. התצלום הפך לסמל של מלחמת האזרחים בספרד, ועד היום נחשב לאחת מתמונות המלחמה החשובות והמפורסמות ביותר. פרידלנדר יצר סביבה מוקטנת המדמה את תמונתו של קאפה: הוא מצא חייל צעצוע מפלסטיק, שדמותו, הנוטה לאחור כשהיא אוחזת רובה, מזכירה מאוד את דמות החייל בתצלום המפורסם, הציב אותה על כרית מיטתו המדמה את הגבעה בתצלום המקורי, וצילם את צלה באופן המדמה את נפילת החייל ה"אמיתי". בבחירתו בתצלום המלחמה המפורסם של קאפה, שהנציח את רגע מותו של חייל אחד אך הפך לייצוג כללי של רגע המוות, חוקר פרידלנדר ייצוגים שכיחים וסמליים של מלחמה ושל מוות ואת האופן שבו הצילום יכול לייצג וגם להחליף חוויות, זיכרונות, נופים וחפצים.

דגמים מיניאטוריים של מציאות צבאית, המייצגים זיכרונות אישיים או דימויים מוכרים מן התקשורת או מתצלומים מפורסמים | מתוך עבודתו של יואב פרידלנד, "החייל הנופל"

גדעון לוין

"חברים", מתוך הפרויקט 21,22,23, 2011, הדפסת פיגמנט ארכיבית, 100X100 ס"מ

בפרויקט 21,22,23 מבקש גדעון לוין לחזור אל חוויות מן השירות הצבאי בחטיבת הצנחנים ולהתמודד עם החשש ההולך וגובר שחוויות אלו יטשטשו, יתערפלו וידהו בזיכרונו בחלוף הזמן. ממרחק הזמן ובמבט מפוכח הוא חוזר אל המקומות שבהם דרך לראשונה במדי צה"ל, אל הנופים שאליהם נחשף לראשונה בחייו במהלך שירותו הקרבי, אל האימונים הראשונים, אל הצניחות הראשונות, אל התמימות, ואל החברות ואל תחושת השייכות שנרקמו במהלכם. הוא מטפל באובייקטים צבאיים שגרתיים כמו מדים או פיסות פלנלית המשמשות לניקוי נשק, הופך אותם מאלמנט צבאי לאבסטרקט, ומעניק להם משמעות חדשה באמצעות הצילום. התצלום "חברים" הוא חלק מסדרת תצלומים שבהם טבל מדי צבא בעמילן, ייבש אותם וכיווץ אותם לפסלים כדוריים דחוסים. הוא שב אל שטחי האש והאימונים שבהם שירת, פרס את כדורי המדים על הגבעות במערכים שונים, וצילם. דחיסתם של המדים לכדורים מסמנת את דחיסותן של חוויות השירות הצבאי, והן כעין קפסולות של זיכרון דחוס, או אולי מוח שפיתוליו אוצרים זיכרונות. גיבובם בערימה צפופה מעלה על הדעת מושגים של אחווה גברית המאחדת את הלוחמים לגוף אחד, אך זיכרון הגוף שהתעטף בהם ואינו נוכח בתצלום כרוך גם במוות ובהיעדר.

"חברים", מתוך הפרויקט 21,22,23 של גדעון לוין | צילום: גדעון לוין

נועה חרובי

"צנחנים", 2011, שמן על בד, 20X20 ס"מ כל אחד

סדרת ציורי צנחנים המבוססת על תצלומים של דובר צה"ל מתוך מבצע עופרת יצוקה. נועה חרובי | מתוך עבודתה של נועה חרובי "צנחנים"

סדרת ציורי הצנחנים של נועה חרובי, אמנית ישראלית החיה ופועלת בניו יורק, מבוססת על תצלומים של דובר צה"ל מתוך מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. חרובי נתקלה בתיעוד וידיאו של יחידת צנחנים המתכוננת ליציאה לפעולה באחד מלילות המבצע, ובחרה להתמקד בציור בחיילים המורחים את פניהם בצבעי הסוואה טרם היציאה לשטח. מריחת צבעי ההסוואה הופכת את פני החיילים לציור בפני עצמו, ומריחות הצבע על הפנים נמהלות במריחות צבע השמן על הבד, המכסות וחושפות לסירוגין את הפעולה המתועדת. פני החיילים צוירו כמעט בגודל טבעי והן ממלאות את ציורי השמן הקטנים מקצה לקצה, וכך מודגש תפקידם הכפול – הם משמשים מצע לציור וגם כאובייקטים לדיוקן אינטימי. במבט ראשון לא ברור כי החיילים מצטבעים לקראת קרב. פניהם מוצגות כשהם עצומי עיניים, ולרגע הם נראים ישנים. ידיהם המורחות צבע עשויות להתפרש כמוחות דמעה או מליטות פנים עייפות. חרובי מתעדת את הרגע שלפני – רגע אינטימי בין גברים העוסקים בפעולת איפור והצטבעות – רגע של שעלול להיות אחד מרגעיהם האחרונים.

מריחת צבעי ההסוואה הופכת את פני החיילים לציור בפני עצמו | מתוך עבודתה של נועה חרובי "צנחנים"

דפנה שלום

מתוך הסדרה "טבע שני", 2012, הדפסת דיו על נייר ארכיבי, 50X70 ס"מ

בעשור האחרון חוקרת דפנה שלום את טכנולוגיית ההסוואה כמטפורה לזהות, כורכת חומריות פוליטית באסתטיקה ומעלה כך שאלות על הטבע האנושי. סדרת התצלומים "טבע שני" צולמה במתחם התחמושת בשדות קיבוץ בארי, שבו 170 סוללות עפר וקירות אבן המשמשים מחסני פצצות. המקום נבנה על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם השנייה בשל החשש מפני פלישת צבא גרמניה. הפלישה לא התקיימה, וקירות האבן נותרו במרחב כפסל אדמה דומם, ההופך בעבודותיה של שלום לזירת התרחשות אלגורית. בזירה זו היא מפגישה שתי דמויות גבריות עטויות חליפות הסוואה. בתנועות איטיות ובכוריאוגרפיה מופשטת שההשראה לה נשאבה מאמנויות לחימה ומודגשת בה הסוריאליסטיות של האתר ההיסטורי, חגות הדמויות זו סביב זו, נעות זו לעבר זו, הופכות מקום ממשי למרחב דמוי חלום. שלום מפגישה בתצלומיה כוחות רוחניים וגשמיים, אפשרויות של מאבק וחמלה, של התנגדות וכניעה, של חייתיות ואנושיות, וכל זאת בעיסוק במאבק הישרדות קיומי. ההיבט המיליטריסטי הקיים בעבודות מרמז לעיסוק בערכים של שליטה, כיבוש וניצחון, בזיקה למציאות הפוליטית, התרבותית והלאומית המקומית, וכמו כן במגדר ובמאבק הכוחות בין המינים.

סדרת התצלומים "טבע שני" צולמה במתחם התחמושת בשדות קיבוץ בארי | צילום: דפנה שלום

תנועה ציבורית

"גם כך!, האצטדיון האולימפי", ברלין 2009, באדיבות תוכנית שהות האמנים ArtPort מבית קרן אריסון

"תנועה ציבורית" היא קבוצת אמנים המתעניינים באפשרויות הפוליטיות והאסתטיות הטמונות בקבוצה. זהו גוף מחקר פרפורמטיבי שנוסד ב־2006, הלומד ומייצר פעולות במרחב הציבורי, חוקר צורות של סדר חברתי, ומבצע בפעולותיו כוריאוגרפיות של טקסים ציבוריים, פומביים וסמויים. בהתייחסות לטקסים רשמיים, עוטים חברי הקבוצה מדים אחידים ונראים כקבוצת חיילים הפועלת יחד בסנכרון מושלם. בפעולותיהם הם מביימים כוריאוגרפיות מתוזמנות היטב של הפגנות דמיוניות, פעולות איבה בדיוניות, ריקודי עם חדשים, מצעדים צבאיים ומופעי ראווה מסונכרנים. כך חוקרים חברי התנועה את התקנות, את הכוחות ואת הקונפליקטים, לצד מערכי הזהות ותחושות השייכות המעצבים את הדינמיקה של החיים הפוליטיים במרחב הציבורי. הטקס "גם כך!", שמילא את הרחבה מול האצטדיון האולימפי בברלין, היה חלק משבוע פעולות שקיימה התנועה בברלין בשנת 2009. בין היתר השתתפה הקבוצה במהלך השבוע באירוע מחאה שהתקיים ליד נמל התעופה טמפלהוף, השתתפה בשיעור גרמנית למתחילים, הזמינה את הציבור לתרגל עם מדריך המאמן אזרחים לפעולות התנגדות והציגה "ביקור מדיני" באזור הרייכסטאג.

קבוצת אמנים המתעניינים באפשרויות הפוליטיות והאסתטיות הטמונות בקבוצה. "תנועה ציבורית" | צילום: דיוויד שמידט

ניר הוד

"דויד", מתוך הסדרה "Forever", שנת 2004, שמן על בד, 300X200 ס"מ

מיתוסים צבאיים הציתו את דמיונו של ניר הוד – צייר ישראלי בולט החי ופועל בניו יורק מראשית דרכו כאמן. כבר בעבודותיו הראשונות, באמצע שנות ה־90, הציג דיוקנאות עצמיים עמוסי קיטש בתחפושת של חיילות צה"ל חינניות שזהותן המינית מעורפלת, ועסק בנושאים כגון יופי ומוות, שכול ואהבה. הגיבורים בציוריו משתתפים בדרמה דמיונית הנושקת לעולמות הפנטזיה, המיתולוגיה והאגדה. גם בסדרת העבודות "Forever" ניכרת הסגידה סוגדת ליופי, ילדות נכרכת במוות ויופי נכרך בכאב כמעין רקוויאם לנעורים אבודים. בציורי השמן הגדולים והמרהיבים נראות דמויות עצומות עיניים, ספק ישנות ספק מתות, של נערים ונערות, חיילים וחיילות. חלק מהדמויות מוקפות פרחי ענק וזרים עשירים ומרהיבים המעלים על הדעת גם זרי זיכרון. כל הציורים מבוססים על סצנות שבוימו בקפידה, צולמו, והוגדלו על הבד באופן התואם את הקיצוניות ואת ההרואיות של הרגעים ה"גדולים מהחיים" המתוארים בהם. כבשאר ציוריו, גם בסדרה זו השפה עשירה ומלוטשת המערבת את המקומי באוניברסלי, את הריאליסטי בפנטסטי ואת האמיתי במדומיין.

"דויד", מתוך הסדרה "Forever" של ניר הוד | צילום באדיבות סטודיו ניר הוד, ניו יורק

עדי נס

"ללא כותרת", 1996, הדפסת צבע, 90X90 ס"מ

עדי נס הוא מהאמנים הבולטים והמובילים בתחום הצילום בארץ, ויצירתו מציגה דימויים איקוניים שנחרטו בתודעה הקולקטיבית והפכו לחלק מהקאנון הציבורי. באמצעות בימוי מוקפד של סצנות שונות ויצירת מציאות מובנית ומלאכותית הוא מטפל בשאלות פוליטיות וחברתיות, בסוגיות הקשורות בזהות הישראלית ובגבריות. אחת מסדרות התצלומים המוקדמות והידועות שלו היא "סדרת החיילים" שיצר בשנים 1994־2000. באחד מחלקיה מוצגים דימויים המשלבים את עולם הצבא ועולם הקרקס. בין הדימויים ניתן למצוא אוהל צבאי הנראה כאוהל קרקס, חיילים במעשה אקרובטיקה המזכיר הנפת דגל, חייל בתנוחה של רקדן או חייל־שרירן ועוד.

מטפל בשאלות פוליטיות וחברתיות, בסוגיות הקשורות בזהות הישראלית ובגבריות באמצעות בימוי סצינות מוקפדות. עדי נס | צילום: עדי נס

עיסוקו של נס בצבא אינו משחזר סמלים קאנוניים של ישראליות כי אם קורא עליהם תגר. דמויות החיילים בתצלומיו מגולמות בגבריות הומוסקסואלית "ובמובן מסוים משקפות את מעמד האאוטסיידר שלו עצמו בישראל כהומוסקסואל ובן למשפחה מזרחית", כתב בשעתו על העבודות הולנד קוטר, מבקר האמנות של "ניו יורק טיימס". "עבודותיו מייצרות מבט שנון על הנוכחות המאצ'ואיסטית הצבאית המחלחלת לתוך הקיום הישראלי ומעוררות הד בהנגדה שהן מציעות בין פנטזיית המלחמה המלוטשת לבין מציאות החיים הנחשפת בחדשות מדי יום".