מפסטיבל הזמר ועד בלאק סאבאת'

מסמך נוסטלגי

פסטיבל הזמר והפזמון 1973-1980
Nmc-united
362 דקות
מונו-דולבי דיגיטל

אולי בגלל יום העצמאות ה-60, ואולי סתם בגלל גילי המתקדם, חשתי פתאום צורך בלתי מוסבר לנטוש לרגע את חברי הפינק פלויד, סגול כהה והשבת השחורה, ולהתרכז בשלמה ארצי, גידי גוב והנשמות הטהורות.

בהתרגשות נוסטלגית חזרתי אחורה במנהרת הזמן לשנים בהן גידי גוב היה זמר מבצע ייחודי (ולא נאלץ להיות בהופעות מביכות בסדרות סאטירה נלעגות), שלמה ארצי היה מבצע מהפכן ואלי מגן לא הסתתר מאחורי הקונטרבס בתזמורת הפילהרמונית.

התקליטור המצוין שכולל את כל פסטיבלי הזמר משנת 1973, הוא יותר מתיעוד של תקופה ומסמך היסטורי מרתק. הוא בעצם מהווה את המסד עליו מבוסס הזמר העברי – האבן השואבת.

ההשוואה לכוכב נולד היא בלתי נמנעת – יהודית רביץ הצעירה בהופעת הבכורה, אפרים שמיר, גידי גוב וירדנה ארזי, שהשתחררו מלהקת הנח"ל ויגאל בשן ועדנה לב, צעירים ויפים. ההבדל הוא שגם היום, במרחק של 35 שנים, כמעט כל השירים המופיעים בתקליטורים, גם אלה שלא זכו במקומות הראשונים, נהפכו לקלאסיקות אמיתיות בזמר העברי – "מישהו" ו"סליחות" של יהודית רביץ, "יעלה ויבוא" של גידי גוב, "שיר היונה" של נתנאלה ועוד ועוד.

אלמנט נוסף שראוי לציון נוגע לעיבודים התזמורתיים. ראשית, בניגוד לתקופתנו המנוכרת והממוסחרת, ליוו את הזמרים תזמורת מלאה הכוללת כלי מיתר וכלי נשיפה ולא פלייבקים ממוחשבים. והכי חשוב, את העיבודים הפקידו בידיהם של גאונים מוסיקליים כירון גרשובסקי (כיום מלחין ומעבד מפורסם שיושב בארצות הברית ובין השאר היה המנהל המוסיקלי של מנהטן טראנספר), רוני וייס ומשה וילנסקי.

נכון, התמונה לא תמיד ברורה וטכניקות הצילום וההקלטה של שנות ה-70 לא תמיד עומדות בקריטריונים של העידן הדיגיטלי, אבל הנשמה, ההתלהבות והאמנות הצרופה, מחפים על כל אלה והופכים את התקליטור המהודר הזה למוצר שראוי שיימצא אצל כל חובב תרבות ישראלי.

באופן אישי, הפתעת התקליטור היא שירו של אלי מגן, "יליד הארץ". לא זכרתי את השיר המדהים הזה ואת הביצוע של מי שהתפרסם דווקא כנגן גיטרת בס בלהקת "אחרית הימים" ונגן הקונטרבס של הפילהרמונית.



תולדות המאגיה

בלאק סאבאת': "הסיפר של השבת השחורה, חלק 1 ו-2
יבוא: הליקון
כשעתיים
צליל היקפי דולבי

יש להקות שההשפעה שלהן על עולם המוסיקה היא כה גדולה, עד כי גם 35 שנה מאוחר יותר, עדיין ניתן להבחין בהשפעות הללו. ניתן לומר שמדובר בלהקה שלמעשה ייסדה ומיסדה את "הרוק הכבד" וקבעה את גבולותיו ואת כלליו מאז שנות ה-60 ועד ימינו אלה.

אלבומה הראשון של השבת השחורה שראה אור בשנת 1969 ונקרא Black Sabbath, אמנם לא זכה להצלחה מסחרית, אבל קבע את היסוד לז'אנר שלם שבא בעקבותיו.
האלבום הייחודי הזה הוקלט בשעות ספורות ונחשב עד היום לאחד מהאלבומים הקלאסיים של שנות ה-70.

למרות שללהקה הייתה אוריינטציה בלוזית, נגן הבאס שלה, גיזר באטלר, שכתב את רוב מילות השירים, משך את אותה לכיוון של המאגיה השחורה והתעסקות בצדדים האפלים של החיים (או ליתר דיוק, המוות). גם את שם הלהקה השאיל באטלר מסיפורי הכישוף האפל של הסופר דניס וויטלי.

שני התקליטורים שלפנינו (למה, למען השם, היו צריכים לחלק את הסאגה המרתקת הזו לשניים?), מתארים באופן פרטני את האבולוציה של הלהקה מתחילת שנות ה-60 ועד לימינו.

למען האמת, ניתן להקיש הרבה על התקופה, על המהפכות שעברה מוסיקת הרוק מהשורשיות והכנות של שנות ה-70 ועד להתמסחרות ה"כוכב נולדית" של ימינו.
לעתים מזכירה ההיסטוריה של הלהקה את כל הפרודיות השחוקות בסגנון ה"ספיינל טפ" שנעשו על חייהן (ומותן) של להקות רוק כבד. כמו הסיפור של בניית תפאורה שהזכירה את הסלעים האימתניים של אתר סטון-הנגדג'. הכול היה מושלם חוץ מהעובדה שאי אפשר היה להכניס את התפאורה לאף אולם רגיל ברחבי בריטניה וארצות הברית, או סיפורו של גמד אומלל שהיה חלק מאותה התפאורה ויום אחד נפל מהבמה ואיש לא הבחין בו.
מי שמחפש סרט "מוסיקלי" עלול להתאכזב, למרות שבסרטים שזורים מיטב הלהיטים של הלהקה לאורך השנים. מדובר בהפקה דוקומנטרית מרשימה שמספרת סיפור על תולדות אחד הזרמים החשובים של המוסיקה המודרנית.

נער מתבגר

בריאן ווילסון: פט סאונדס בהופעה חיה בלונדון
יבוא: הליקון
כשעתיים
DTS

"פט סאונדס" של להקת "נערי החוף", היא אחת מהיצירות ששינו את פני המוסיקה בסוף שנות ה-60. היא השפיעה על הביטלס כשהם כתבו את סרג'נט פפר, ועד היום נחשב האלבום לאחד המשובחים בכל הזמנים.

זמן קצר לאחר מכן השתגע מנהיג הלהקה, בריאן ווילסון, לאחר שחשש שיצירת ההמשך "חייך" אינה עומדת בקריטריונים, והשמיד חלק גדול מההקלטות ופרש מהתעשייה.
חלק גדול לגניזת היצירה ולאשפוזו של ווילסון בבתי חולים לחולי נפש, נעוץ בעובדה שכמה ימים לפני יציאת האלבום הוא הקשיב ל"סרג'נט פפר" של הביטלס, ואז הבין שהוא לא יהיה זה שיביא את הבשורה למוסיקה העכשווית.

ולמרות זאת, לפני כשלוש חזר ווילסון לזירה עם מסע הופעות שכלל את "פט סאונדז" ואת "חייך", הנחשבים על ידי רבים לשתי יצירות משפיעות מבחינה מוסיקלית ועיבודים מושלמים.
הסיפור האישי של בריאן ווילסון מעניין ומרתק כמעט כמו המוסיקה עצמה, במיוחד שלפני כשנתיים הצליחו חברי להקת הליווי של ווילסון לשחזר ולהופיע עם שתי היצירות, וזאת לאחר עשורים של אשפוזים במוסדות לחולי נפש.

בהופעה הראשונה בלונדון נכח לא אחר מאשר סר פול מקרטני, איש הביטלס, היריב המושבע של בריאן ווילסון "מנערי החוף" וסר ג'ורג' מרטין, המעבד והמפיק המיתולוגי של הביטלס ומי שיצר למעשה את "סרג'נט פפר".

התקליטור המהודר מתעד את מופע הבכורה של היצירה באולם המלכה אליזבט בלונדון.
ההרמוניות הקוליות מוטרפות לחלוטין והמוסיקה היא שילוב מרתק של מוסיקת רוק, מוסיקה קלאסית ומוסיקה אתנית. מדהים לגלות את חברי להקתו של ווילסון, מחוזקים בתזמורת מיתרים ונשפנים, מבצעים את "פט סאונדז" באופן מושלם ולעתים באופן המתעלה על ההקלטות באולפן. מרתק לראות איך כל נגן להקת הליווי שולט במספר כלי נגינה ומשתתף בביצוע ההרמוניות הקוליות המסובכות.

בשיא ההידרדרות של הגאון המוסיקלי הוא בנה לעצמו אוהל באמצע סלון הבית, שם הסתגר ימים. הוא קנה פסנתר כנף יקר והציב אותו בתוך ארגז חול באמצע הסלון והחל להתנהג באופן אלים כלפי חבריו ומקורביו. מרביתם אגב, כולל כותב התמלילים שלו, ואן דייק פארקס, פשוט ברחו מווילסון כל עוד נפשם בם, למרות שהיו באמצע תהליך היצירה.

בראיון שקיימתי עם ווילסון לפני שנים, הוא סיפר כיצד נסע במכונית והקשיב לרדיו שבו השמיע השדרן את "שדות תות לנצח" של הביטלס. ווילסון מספר שצחק צחוק גדול, צחוק מריר, אבל הצחוק הזה בעצם סימל את סוף הדרך המוסיקלית ואת תחילת ההידרדרות הנפשית הקשה שלו: "הפנים שלי לא מסוגלות לחייך, אבל הלב שלי כן…"
בהופעה בלונדון ווילסון נראה בתחילה משותק מפחד ולאט לאט הוא נכנס לתמונה כאמן בעל שעור קומה מונומנטלי.
הקהל באולם אלזיבט שהורכב ברובו מסלבריטאים, מוסיקאים ידועי שם וכוכבי רוק, אהב את חזרתו של ה"פט סאונדז" ווילסון זכה סוף סוף בהערכה ובאהבה אליה היה כל כך כמה בשנות ה-60.



הראש של המנוע

מוטרהד: "המיטב של מוטורהד"
יבוא: הליקון
כ40- דקות
צליל היקפי

הבעיה הגדולה של קליפים מוסיקליים היא שהם בדרך כלל הולכים לאיבוד. הם משודרים ברצף בתחנות הטלוויזיה ולאחר זמן איש אינו זוכר אותם. כשמקליטים אותם הם נעלמים אי שם באוספים שאיש אינו טורח לקטלג. ובדרך כלל העורכים מעדיפים לשדר קליפים של להיטים עכשוויים, תוך הזנחה של הקלאסיקה מהעבר.

מוטורהד, אחת מחלוצות הרוק הכבד, תמיד הפיקה וידאו קליפים מרהיבים ומרתקים שלא תמיד זכו להיות משודרים ברשתות המוסיקה הפופולריות, וחבל.
מוטרהד שהוקמה על ידי למי ב-1975, תמיד הייתה קצת חריגה בנוף הרוק הבריטי. היא הייתה כבדה מדי למיין סטרים, ויותר מדי מסחרית לרוקיסטים. אולי בגלל שלמי בכלל בא מלהקת הוקווינד, להקה משנות ה-70 שהתמחתה ברוק "חללי".

הווידאו קליפ של הלהיט "Ace of apades", הפותח את התקליטור, מהווה עד היום את אחד הלהיטים הגדולים של הרוק הכבד, מרשים ומרתק ורבים וטובים חיקו אותו במרוצת השנים.

 

מתוך מגזין MAXIM