מפגן ראווה לשוני

שש שנים חיכיתי לספרה החדש של גבריאלה אביגור-רותם. שש שנים מאז שיצא "חמסין וציפורים משוגעות" ושלח אותי אחורה לחפש גם את "מוצרט לא היה יהודי", ספרה הראשון. שש שנים עברו מאז שהתמכרתי לעברית הגדושה שלה, זו האסוציאטיבית, זו המהודרת בכל אות ובכל מילה. בשנים שעברו הספיקה אביגור-רותם לכתוב רומאן עב כרס, וגם להתמכר בעצמה לעצמה.

ברומאן שעבירותו נוטה לאפס, המתפרש על פני השנים שבין רצח יצחק רבין ובין האינתיפאדה השנייה, מתרחש סיפור אהבה פתלתל המסופר על-ידי שני קולות מרכזיים – רעננה, מעצבת בגדים אלטרנטיביים צעירה, ובארי – אדריכל מצליח, גרוש ואב לבת, המבוגר מרעננה בשנים רבות.

קולותיהם, הדוברים לסירוגין, יוצרים מערכת יחסים מקוטעת הזורמת באיטיות ובעקלקלות, כשאירועים אקטואליים ומשפחתיים כאלו ואחרים משמשים לרעננה ולבארי מערכת של זרזים ובלמים בהתאהבותם. פעם זו בתו של בארי המביאה לריחוק, ופעם זו אמה של רעננה, הקוראת אותה כמעט תמיד באופן שגוי ומספקת לה עניינים בוערים יותר להתפנות אליהם.

בין פרקי הספר שזורים פרקים נוספים המתארים אפיזודות מימי ראשית ההתיישבות הציונית בארץ. במהלך הקריאה אפשר למצוא קשרים מעודנים וסמויים בין הקולות הדוברים בפרקים אלו, ובעיקר הקולות הנשיים, ובין רעננה – חלומותיה, תקוותיה, אהבותיה. על אף החוטים העדינים הנטווים בין הסיפורים, אי אפשר למצוא כל קשר הגיוני או משמעותי לסיפורם של רעננה ובארי, ולמעשה הם אינם תורמים דבר לרומאן.

כל פרק היסטורי כשלעצמו יוצר עניין, אך נראה לי כי חלקים אלו שימשו בעיקר כשיא מפגן היכולת הלשונית של אביגור-רותם. כאן היא משתמשת בכתיב חסר (בשביל האותנטיות) המקשה על הקריאה לא אחת, אוצר מילים המתאים לתקופה ועוד, אך שוכחת שפרקים אלו אמורים להתחבר ליצירה הדוקה וקוהרנטית, ואולי במקום אחר היו יכולים לעמוד בפני עצמם כיחידה אחת.

גב הספר מלמדנו כי הרומאן של אביגור-רותם מייצג משלבים לשוניים רבים, מה"פרחחי" ועד הגבוה, אך בסופו של דבר נראה כי כל המשלבים כולם הם קולה של המחברת. אין כאן קולות פרחחיים באמת, כאלו שאינם משכילים, מורכבים ומהירים. כל הדמויות יורות בקצב אש משפטים שנונים ומרובדים, שכביכול התאמנו עליהם שש שנים, ורק חיכו לרגע שבו יוכלו להפגין את עושר לשונן.

כשטקסט ספרותי הופך למפגן ראווה וירטואוזי של יכולות המחבר, היכולת לחלץ ממנו אמירה אמיתית או אפילו הזדהות רגשית הולכת ופוחתת. ישאל הקורא, היכן הנשמה כאן? לצערי, אביגור-רותם נפלה במכשלת הציפיות שנוצרו לאחר ההצלחה המסחרית המאוחרת של "חמסין", ועברה תהליך המזכיר במידה מסוימת את זה שעובר על א.ב יהושע – ההתאהבות בלקסיקון העצמי, הניסיון לענות על ציפיות הקוראים הממתינים ולכתוב יצירה עבת כרס במיוחד, יומרנות הרצון לכתוב "רומאן ההולך בגדולות" (כך כתוב בגב הספר) – תהליך שכבר הפנה לעברה את חצי הביקורת ואולי יהיה קשה להתאושש ממנו. האם בעוד שש או שבע שנים אתבדה? הלוואי.

 

"אדום עתיק", גבריאלה אביגור-רותם, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 568 עמ'