מעשה בגמל וארנבת

אני לא מקדיש הרבה מחשבה לספרים שאני לוקח לנסיעה. הבחירה נעשית בדרך כלל ברגע האחרון, ועל פי שיקולים כמו מה גודלו ומשקלו של הספר. באופן טבעי אני משתדל שלא לקחת לנסיעה ספרים כבדים. מצד שני, החרדה שמא איקלע לחדר מלון בקומה ה-40, בלילה ארוך, חשוך ונטול שינה, בלי ספר ועם תחנות טלוויזיה שמשדרות בשפה לא מובנת, מפעמת בי ללא הרף ומכתיבה הוספת כמה ספרים למזוודה.

כך קרה שבתחילת הנסיעה ליפן קראתי ספר מצוין שנושא את השם "והיום איננו כלה", מאת אייטמטוב. הספר לא עוסק חלילה בתרבות יפן או במנהגיה. הוא עוסק כמעט כולו במסע לוויה שנערך בערבות קזחסטן. אלא שהכותרת, על היום שאיננו כלה, התחברה אצלי מצוין ברגעי האריזה הקדחתניים עם דגלה של יפן הנושא את השמש האדומה הגדולה. הבעיות התחילו כמה ימים אחר כך, ואז כבר נוצרה דינמיקה שונה.

היום הראשון לנסיעה הוא תמיד בעייתי. המון שעות המתנה בשדות התעופה, טיסות ארוכות שמזמינות קריאה ממושכת וג'ט-לג שמונע שינה ומעודד קריאה בשעות מוזרות. הצטברות הגורמים האלה מביאה לידי כך שביום הראשון לנסיעה אני קורא לפעמים כמו בכל השבוע שאחריו. הימים הבאים מזמנים בדרך כלל חידושים, ריגושים ועניין. כל אלה אינם מעודדים קריאה מרובה.

כאשר נחתנו בטוקיו כבר שקעתי כולי בספרו של אייטמטוב. לא יכולתי להיפרד מידיגיי ז'אנגלדין, גיבור הספר, שמביא לקבורה את ידידו הקשיש קזנגפ אסנבייב בתום מסע לוויה ארוך על גמל. לא צריך לקרוא את הספר כדי להבין שקשה מאוד לקשור בין הרחובות הסואנים של טוקיו ובין הערבות השוממות, המשמשות נוף ורקע לסיפורו של אייטמטוב. וכך במשך כמה ימים שקעתי בהלך רוח מוזר.

איפה בדאלאס גרות הגיישות?

במשך היום התרוצצתי ברחובות העיר, מגלה בכל שעה מקומות חדשים ומראות מסקרנים ומפעימים, ואז בתום יום ארוך ומייגע כזה, בחדר מלון זערורי, ניסיתי להירדם ושקעתי באווירה המופלאה שיוצר אייטמטוב. ההלוויה הממושכת שלו אינה מדכדכת. היא מכניסה את הקורא למצב רוח פילוסופי ומעלה הרהורים על העבר והעתיד, האדם הפרטי והשלטון, המסורת וההתקדמות הטכנולוגית. כמה פעמים ניסיתי לשאול את מארחי אם הם מכירים את "והיום איננו כלה". זה לא הצליח. איני יודע אם הספר, שנכתב ברוסית, תורגם בכלל ליפנית.

מכל השיחות האלה, בעודי מנסה לתאר להם על מה אני מדבר, הבינו מארחי האדיבים שאני שואל איפה אוכל לראות גמל. זה קצת הלחיץ אותם. התנועות הנמרצות שבהן ניסיתי להבהיר שאין לי שום צורך דחוף לראות גמל לא עזרו. בשלב מסוים הבחנתי במפורש שהם מחליפים ביניהם מבטים מעט מוזרים, כמטילים ספק מסוים באיזון הנפשי של האורח.

הימים חלפו, לילות הקריאה הארוכים עזרו לי לסיים בשעה טובה את מסע הלוויה הקזחי, ובתחושת רווחה מסוימת פניתי אל הספר השני שהטלתי בחיפזון למזוודה. היה לי מזל. "שנת הארנב" של ארטו פאסילינה הוא ספר לא פחות טוב מספרו של אייטמטוב. הוא מספר על עיתונאי שאוהב לשתות ושונא את אשתו, שמוצא באחד הימים ארנב, מתאהב בו ובאהבת הטבע שהוא מייצג, ויוצא למסע ארוך שמשנה את חייו. נהניתי מכל רגע. פאסילינה הוא סופר גדול והספר נהדר, אבל כל זה לא הועיל במיוחד לשיחות שניסיתי לנהל בשעת ארוחת הערב עם המארחים היפנים. אמנם רווח להם שעזבתי את הגמל. הם הצליחו להבין די בקלות מהי ארנבת, אבל תהו במבטים חשדניים לגבי האהבה שאני רוחש לבעלי חיים מוזרים.

אחד מהם אמר לי בנימוס עילאי, "רוב האורחים שמגיעים לכאן קוראים במהלך הנסיעה את 'זיכרונותיה של גיישה' או את 'שוגון'. מעניין שבחרת דווקא בספרים האלה כבני לוויה לביקורך בארצנו".

"אהה, בטח", עניתי במאור פנים, "קראתי את שני הספרים שהזכרת בשנה שעברה, במהלך ביקור בטקסס, ארצות הברית. ספרים מרתקים על התרבות היפנית. נכנסתי לתוכם לגמרי, ובאחד הימים, לאחר לילה ארוך של קריאה בלתי פוסקת, שאלתי בבלבול מסוים את מארחי הטקסנים איפה בדאלאס גרות הגיישות. הם היו פחות מנומסים והציעו לי לרדת מהסמים כי הם דופקים לך את המוח".

משה גלעד – עיתונאי, כותב ב"הארץ"