מסר אופטימי, סרט שגרתי

למול אירועי הזוועה ומראות האימה המהווים חלק בלתי נפרד מכל מלחמה ואשר מעוררים מחשבות עגומות מאוד על טבע האדם, ניתן למצוא סיפורי גבורה לא מעטים המפיחים קצת תקווה בלב. אלו הם סיפורים על יחידים או על רבים, המתעלים מעל עצמם למרות הנסיבות הקשות בזכות מצפונם ותעצומות נפש מיוחדות. לעיתים גבורתם מתגלה בכך שהם נחלצים כנגד כל הסיכויים לעזרת הזולת – חבר לנשק או אפילו אויב, ולעיתים היא מתבטאת בכושר הישרדות על אנושי כמעט.

הסרט "לשרוד עד החופש" מגולל סיפור השייך לסוג השני של המקרים ואשר מבוסס על דמויות ואירועים אמיתיים. דיטר דנגלר (כריסטיאן בייל – "יוקרה", "באטמן מתחיל", "אמריקן פסיכו"), אמריקאי ממוצא גרמני, הוא טייס קרב נלהב וחדור פטריוטיות, היוצא למשימה סודית ביותר בראשית מלחמת וייטנאם – המלחמה שחרתה צלקות כואבות ומכוערות בלב האומה האמריקאית. לרוע מזלו מטוסו מתרסק כבר בתחילת הפעולה והוא נלכד ונכלא במחנה שבויים בלאוס. למרות סדרה של עינויים נוראים ומצב מתמשך של תת תזונה, דנגלר אינו מאבד שפיותו ואת תקוותו להינצל, והוא מתכנן תוכנית בריחה נועזת. אולם בטרם יוציא אותה לפועל עליו להתמודד עם מכשולים חיצוניים רבים, שכל אחד מהם לבדו יכול לייאש עד עפר אדם מן השורה: שומרים בעלי מזג רצחני, חבריו השבויים הנמצאים על סף שיגעון וחוששים לשתף עמו פעולה, מזג אוויר בוגדני, ג'ונגל סבוך וקשה לניווט ותושבים עוינים.

אך דנגלר, אשר התנדב לצבא כדי להגשים את חלומו לטוס ונראה שלא ממש לקח בחשבון שגם יצטרך לקטול אנשים בו זמנית, אינו מוותר על שאיפתו לצאת לחופשי. בדמיונו הוא כבר מתנפל על סטייק בבסיס ושום דבר לא מצליח לכבות את להבת התקווה שבלבו לחזור הביתה, לשגרה הנורמלית. לכאורה, דנגלר הוא בחור רגיל למדי. כזה שכולם מחבבים. אין לו רעיונות נאצלים וכנראה שגם אין לו תסביכים מיוחדים. אבל בדבר אחד גורלי הוא נבדל מחבריו – באופטימיות הבלתי מנוצחת שלו. בזכותה הוא שומר על הפן האנושי שבו, תומך בחבריו ובסופו של דבר גם בורח ובדרך נס ניצל.



הבמאי הגרמני וורנר הרצוג ("קוברה ורדה", "נוספרטו הערפד"), שרותק לדמותו של דנגלר, כבר יצר בעבר סרט דוקומנטרי אודותיו ("Little Dieter Needs to Fly"), וכאן החליט לעבד את סיפורו לסרט עלילתי דרמטי. הרצוג לא חסך משחקניו אתגרים בכדי ששחזור המאורעות ייראה אמין ומשכנע. בייל, למשל, עובר בסרט מסכת עינויים הנראית ריאליסטית להחריד, נסחף בנהר שוצף ואף אוכל מיני שרצים מבחילים. בנוסף, בייל, וכמוהו שאר השחקנים המגלמים שבויים – ביניהם סטיב זאן ("מציאות נושכת", "חשיפה") בתפקיד דווין, וג'רמי דייוויס ("להציל את טוראי ראיין", "המזכירה") המשחק את ג'ין – איבדו קילוגרמים רבים ממשקלם לצורך התפקיד (זאן התעלף בגלל תת משקל בתקופת הצילומים) ונראים לעתים כשלדים מהלכים. יחד עם זאת, למרות המראות האותנטיים הקשים, יש בסרט גם רגעים מצחיקים ומחוות אנושיות נוגעות ללב. בנוסף, מבין השחקנים בולט במיוחד דייוויס מיוסר המראה, המגלם את דמותו המטורפת למחצה והאנטגוניסטית של ג'ין בצורה מרתקת.

אולם, בסיכומו של דבר, למרות הסיפור האנושי המסקרן, השחזור חסר הפשרות של ייסורי הנפילה בשבי, ההשקעה הפיזית של השחקנים והמעורבות הרגשית של הבמאי, הסרט, בניגוד לגיבורו שנוסק בסיומו אל החופש, אינו ממריא. על אף הפוטנציאל שבו, הסרט אינו סוחף מבחינה רגשית ואפילו אינו מעורר מחשבה נוספת, אלא נשאר כתיאור השתלשלות ליניארית של אירועים. התמודדות רודפת התמודדות, מכשול נערם על מכשול, אך מלבד רגעים בודדים פה ושם, אין בחינה אמיתית של המתחולל בנפשו של הגיבור, דנגלר. ייתכן שבייל יפה התואר ועז המבט משחק באופן חיוור ומכני מדי מבחינה פנימית, וייתכן שבדמותו האופטימית של דנגלר פשוט אין יותר מדי רבדים נפשיים לגלות ולבטא. אך מעבר לזאת, נראה שהקפדתו של הרצוג על שחזור המציאות החיצונית של הסיפור הייתה גם בעוכרי הסרט. אמנם מדובר בדרמת הרפתקאות יעילה, אך עם זאת צפויה מראש, ללא עומק רגשי ורוחני ממשי, המשאירה טעם קהה של החמצה.

"לשרוד עד החופש" (Rescue Dawn), ארה"ב 2006. בימוי ותסריט: וורנר הרצוג. שחקנים: כריסטיאן בייל, סטיב זאן, ג'רמי דיוויס. 126 דקות