מספר 2204
התכנסנו, קבוצה של כ-30 אנשים מארצות שונות בעולם, במלון אדלון בברלין. המארחים שלנו הסבירו לנו בדיוק מה עלינו לעשות, ואז הגיע הרגע שלא ציפיתי לו
זה היה אירוע פנטסטי. בברלין ציינו ב-9 בנובמבר 25 שנה לנפילת החומה. מיליונים הושקעו בארגון של המסיבה הענקית הזאת. לשכת התיירות העירונית העריכה שמיליון מבקרים הגיעו לברלין במיוחד כדי להשתתף בחגיגה. נהגי הקטרים אמנם שבתו במהלך סוף השבוע, מה שעורר אצל כמה מן האנשים שפגשתי צער וכעס, אבל זה לא פגם בחגיגות. קשישה מתוקה אמרה לי על גדת הנהר: "פעם לא היו קורים דברים כאלה. רכבות גרמניות תמיד נוסעות. תמיד מגיעות בזמן". הנהנתי. שמרתי לעצמי את דעתי על המוניטין ההיסטורי של הרכבות הגרמניות (שבאמת מגיעות בזמן) והנחתי לקשישה לפטפט על איך העולם מידרדר והולך לאבדון.
המיצג המרכזי באירוע היה מין המצאה גאונית קטנה – 8,000 בלונים פוזרו לאורך הנתיב של חומת ברלין. שורת הבלונים הלבנים, שנראו כעמודי תאורה בגובה שלושה מטרים ושנמתחו לאורך 15 קילומטר, שחזרה למשך שלושה ימים את קו החומה שנעלם כבר כמעט לחלוטין. האירוע הגיע לשיאו ביום ראשון בערב, כאשר האורחים שהגיעו לחגיגה בהזמנת לשכת התיירות המקומית, ואני ביניהם, הוזמנו להפריח את הבלונים. הגרמנים יודעים לארגן מבצע. הם גם מסודרים מאוד. לא סומכים על יד המקרה. שיטתיים. לאור זאת התכנסנו, קבוצה של כ-30 אנשים מארצות שונות ברחבי תבל, בשעה ארבע אחר הצהריים באולם מהודר במלון אדלון, צמוד לשער ברנדנבורג. המוניטין של המלון, בעיקר לאור זיכרונות בני 70 שנה, קצת בעייתי, אבל לא היה טעם לעסוק בזה. התמקדתי בדמויות המפורסמות ששהו בו בעבר – צ'רלי צ'פלין, מרלן דיטריך ובערך כל נשיא אמריקאי במאה האחרונה. ב-2002 נופף מייקל ג'קסון בבנו התינוק לעיני המצלמות מעבר לחלון חדרו בקומה הרביעית.
המארחים שלנו הכינו פקודת מבצע ממשית. מישהו הסביר לנו בדיוק מה עלינו לעשות – איך להציב את הידית הלבנה בבסיס העמוד שעליו ניצב הבלון ואיך למשוך בה ברגע הנכון כדי לשחרר את הבלון ולתת לו להמריא לחלל. אחר כך חילקו לנו אגרות וכל אחד התבקש לכתוב את המסר שהוא מעביר עם שחרור הבלון. זה היה קצת מביך, אבל התנהגתי למופת וכתבתי משהו על התקווה שירושלים תזכה לשלום ולשלווה כמו ברלין. ואז הגיע הרגע שלא ציפיתי לו.
אחד המארגנים החזיק בידו רשימת שמות. הוא הקריא את שמותינו לפי סדר הרשימה ואמר לכל אחד מה מספר עמוד הבלון שקיבל. כלומר, הסתבר שעמודי הבלונים בטור ממוספרים באופן מדויק. כל אחד מאיתנו אמור היה להתייצב בדיוק ליד הבלון שרשום עליו המספר שקיבל. סדר צריך להיות. מספר הבלון שלי היה 2204. הקראת השמות והמספרים הסתיימה וכבר ברגע הזה חשתי אי נוחות מסוימת. מספרים בגרמנית לצד רשימת שמות ארוכה לא באים לי טוב. זיכרונות מסרטים בשחור-לבן. אחר כך חילקו לכל אחד מאיתנו שכמיות אדומות, כדי שהמארגנים יוכלו לוודא בקלות שאנחנו ניצבים לצד הבלון שלנו. ואז כחכח מקריא השמות בגרונו ואמר שחשוב מאוד שנזכור את מספר הבלון שלנו, שזה ממש קריטי ושלכן הוא מציע שנרשום את מספר הבלון, אולי על היד, או משהו כזה. נחנקתי. הנה אני עומד שם בסלון המפואר באדלון, סביבי מדברים גרמנית צחה, כולם לבושים יפה ומחייכים, חלק מאיתנו עדיין אוחזים את כוסיות השמפניה, והבחור הצעיר הזה, כנראה לא מודע לחלוטין למילים שיוצאות מפיו, מציע לנו לרשום מספרים על היד, כדי שנגיע בדיוק למקום הנכון כפי שתכננו המארגנים. מה לעשות?
השתעלתי במשך דקה. מישהו טפח לי על הגב. אחר כך החלטתי שאין טעם לחנך. התעלמתי כמובן מהבקשה לכתוב את המספר על ידי, אבל הבחנתי שכמה מן האורחות מיפן דווקא עשו זאת תוך צחקוקים נבוכים. כאשר הגעתי למוט 2204 שעליו התנוסס הבלון שלי הוספתי לברכה שכתבתי את התקווה שלא יכתבו עוד לעולם מספרים על ידם של אנשים. משכתי בידית הלבנה עם שלושה ילדים קטנים, בני משפחה ברלינאית שניצבה לצדי. הבלון המריא במהירות לשמים. החלקנו כפות ידיים, התחבקנו ואכלנו שוקולד בצורת לב.
משה גלעד – עיתונאי, כותב ב"הארץ"