מסמך אב

אירוע הלידה הוא סיטואציה עוצמתית ומטלטלת. אך דווקא הגברים, אלה שלא חווים על גופם את הכאבים, הם שנושאים בתוכם טראומות גם זמן רב אחר כך. נוכחות הגבר בחדר הלידה הפכה אמנם לשגרתית לגמרי בנוף בתי החולים, אך אין זה אומר שהמעמד קל ושגרתי עבור האב הטרי – שמצד אחד נמצא שם כדי להרגיע את אשתו ולתמוך בה, ומצד שני הוא עצמו מבוהל וחסר אונים ולא תמיד יודע איך לפעול ברגעי ההכרעה. אספנו כמה סיפורים יוצאי דופן של אבות שעברו את זה. איך נסכם זאת במשפט אחד? אף אחד לא יצא כמו שהוא נכנס.

• בואו לדבר על זה בפורום הריון ולידה
  

הסיפור של אילן: נלחמים ולא מוותרים עליו

אילן קירשנבאום, 41, אב לשלושה בנים, מספר את הסיפור הדרמתי והמסובך של לידת בנו השלישי, אלון: "נתחיל מזה שההיריון היה בסיכון. לרינה אשתי יש סוג דם שלילי, שמפתח נוגדנים לחיובי. הסכנה היא שזה עלול לעבור לעובר וכך הוא תוקף את הדם של עצמו ונהיה אנמי. ידענו זאת מראש, כי גם בלידת בננו השני היה אותו סיפור, שהתמצה בצהבת שעברה מאליה. עשינו בדיקות אנמיה לפני הלידה והכל היה תקין, כך שהגענו די שאננים ללדת באיכילוב.

"כבר בבדיקה הראשונית התגלו ירידות דופק של העובר וגם הפרשה דמית במי השפיר, מה שהביא את הצוות לזרז את הלידה מחשש להיפרדות שיליה. על אף הזירוז הלידה לא התקדמה, והוחלט על ניתוח קיסרי. הובילו את רינה לחדר הניתוח בעוד אני נשאר בחוץ. בשלב מסוים המיילדת יצאה עם התינוק, שנראה מאוד חיוור ומכחיל. הוחלט להכניסו לטיפול נמרץ בפגייה.

"לא הורשיתי להיכנס לפגייה. בשלב מסוים יצאה רופאה בכירה והסבירה לי שהתינוק במצב קשה, כנראה על רקע סוג הדם. הוא לא מצליח לחמצן את עצמו, מחובר למכונת הנשמה ומנסים לייצב אותו. אם זה לא יצליח, יבצעו לתינוק החלפת דם, כך שרמת הנוגדנים תרד והוא יוכל לנשום בעצמו. 'מצבו קשה, אבל אנחנו נלחמים ולא מוותרים עליו' – אמרה הרופאה את מה שהפך להיות משפט המפתח בכל הסיפור. עדכנתי את רינה לגבי מצבו של התינוק והיא פרצה בבכי. בדיעבד הבנו שכל אחד מאיתנו פירש את המשפט של הרופאה אחרת לגמרי. אני הבנתי שהרופאים יעשו כל דבר כדי להציל אותו ושיש סיכוי, ורינה הבינה שאנחנו כנראה הולכים לאבד אותו.

"לא היה הרבה מה לעשות. הסתובבתי שם וראיתי אב שר לתינוק שלו. נעמדתי ליד מיטתו של התינוק שלנו וניסיתי לשיר לו, תוך כדי בכי: 'מישהו, מישהו דואג, דואג לי שם למעלה'. לא הרשו לי לגעת בו, אבל קיוויתי שאולי הוא שומע אותי. בינתיים הרופאים החליטו על החלפת דם מכיוון שרמת החמצון ירדה, וצריך לחבר אותו למכונת לב-ריאה, שכרוכה בצוות רופאים מיוחד שמגיע מבית החולים שניידר. הבנתי מהרופאים שזו האופציה היחידה, וחתמתי על טופס ההסכמה לניתוח. כאן הזמנים אצלי מיטשטשים לגמרי. אני רק זוכר שהודיעו לי שהניתוח עבר בהצלחה ושהתינוק חייב לעבור לשניידר.

"נפרדתי מרינה ונסעתי לשניידר. שם, מותש, נרדמתי על איזו כורסה. לפנות בוקר הודיעו לי שהצליחו לייצב אותו. לא ידעתי איך לעכל זאת. אשתי רחוקה ממני באיכילוב, ועל התינוק שלי עובד ללא הפסקה צוות רופאים מדהים. ניסיתי לגשת אליו, בעודי שר ובוכה. ארבעה ימים לאחר הניתוח ניתקו אותו ממכונת הלב-ריאה, כשהוא עדיין מונשם, ואחרי יומיים נוספים ניתקו אותו גם ממכונת ההנשמה וגמלו אותו מכל חומרי ההרגעה וההרדמה. אחרי עוד יומיים הוא יצא מטיפול נמרץ, כשכל הרופאים מכנים אותו 'ילד נס'. מתברר שרוב הילודים שעוברים את התהליך לא שורדים.

"כשרינה החזיקה אותו על הידיים לראשונה, הוא סובב אליה את הראש כמי שרוצה לינוק. אחרי ימים שהיא רק שאבה עבורו חלב אם, הוא ינק. ביום חמישי, כמעט שבועיים מהיום שנכנסו לחדר הלידה, יצאנו הביתה עם תינוק בריא לגמרי. אם היו אומרים לי מראש מה אני הולך לעבור בשבועיים האלה – ספק אם הייתי עומד בזה. אבל בתוך העניינים, אתה מתגייס כולך. בסך הכל יש לנו מזל. מישהו מאוד אוהב אותנו שם למעלה".

למרות שהם לא שותפים לכאב, גברים רבים חווים טראומה מהלידה. אילו': photos to go

הסיפור של רועי: צילם את לידת בנו והתעלף

רועי פפר, 38, אב לשני בנים, מספר על החוויה שעבר בלידת בנו הבכור, אורן, שגרמה לו לחכות במסדרון בלידה השנייה: "חמישה ימים לפני הלידה נכנסנו לבית החולים בגלל מיעוט מי שפיר, והיה צורך בזירוז כדי ליצור צירים. מלכתחילה הלידה הוגדרה בסיכון גבוה, בגלל מחלה תורשתית שיש לאשתי. לאחר שלושה ימים שבהם עברה כל מיני שיטות זירוז לא ממש נעימות, החלו לבסוף צירים. בחדר לידה חיכו הרופאים כדי לתת לה את התרופה המתאימה במידת הצורך. הלידה התקדמה מהר ולאחר כארבע שעות ראשו של התינוק הציץ.

"לפתע המוניטור הראה כי העובר במצוקה. התברר שיש צורך בלידת ואקום, ובשל כך נכנסו עוד חמישה רופאים לחדר, כך שבסך הכל היו בחדר הקטן הזה עשרה רופאים, אחות ומיילדת, שסחבה אחריה בלון חמצן ענק שמהקצה שלו ביצבצה פומפה. הייתי בשוק. בחיים לא ראיתי דבר כזה, וגם אף אחד לא הכין אותי לזה. עמדתי וצילמתי בווידיאו, והרגשתי כמו בסרט. לא כל כך הבנתי איפה אני ומה כל ההמולה הזו, ובינתיים – התינוק לא יוצא! בדיעבד, אני קצת מצטער שלא הייתי יותר ליד אשתי להחזיק לה את היד ברגעים האלה והתעסקתי יותר עם הצילום. בכל מקרה, תוך כדי הצילומים מגיעה ההכרה שזה הבן שלי שם, מנסה לצאת. לא ידעתי מה קורה, וכשהאחות הלבישה בכוח את הפומפה על ראשו הקטן והתחילה למשוך, לפתע הרגשתי טשטוש וחולשה ברגליים, ונפלתי אחורה עם המצלמה…

"אחד הרופאים ניגש אלי, הביא לי מים ושאל אם אני בסדר. התאוששתי מהר. התינוק יצא כמובן, אבל גם כשהיה בחוץ, המחזה היה מפחיד למדי – הראש היה חייזרי משהו, מעוות, והיה עליו עוד ראש קטן, אדום לגמרי בגלל הואקום. לאחר הלידה הזו אמרתי לאשתי שכף רגלי לא תדרוך עוד בחדר לידה. אני מוותר על החוויה הזאת. עד היום אני נגעל ולא מסוגל לראות בטלוויזיה לידות. בלידה השנייה באמת הייתי במסדרון, חיכיתי שזה ייגמר. ואז האחות יצאה עם תינוק על הידיים ואמרה לי מזל טוב. הכי קצר, הכי מאושר".

הסיפור של אבי: יילד את אשתו בבית

אבי ורון, 42, אב לשלושה, מספר איך יילד את אשתו בבית, עם הוראות טלפוניות ובלי הכנה מראש: "ראשית, כדאי לציין שאשתי תמיד ניסתה לקצר את השהות בבית החולים כמה שיותר, כלומר לעבור את רוב שלב הצירים בבית ולהגיע לחדר הלידה כשהגוף כמה שיותר מוכן, עם כמה שפחות התעסקות של רופאים ובלי אפידורל. בלידה הראשונה היא ילדה שלוש שעות מהרגע שהגענו, ובלידה השנייה רק שעה וחצי.

"בהריון השלישי היא החלה לחוש צירים בשבועיים האחרונים של החודש התשיעי, וכשהלכנו לעשות מוניטור לא נראו סימני התקדמות רציניים. למחרת היא העירה אותי בחמש בבוקר וביקשה שאזמין אמבולנס כי היא מרגישה שזה יוצא. קולה לא הסגיר פאניקה, לכן הרשיתי לעצמי להכין קפה באיזי. אבל אז הצעקות שלה רק הלכו וגברו, כך שהתקשרתי מייד.

"האחות שענתה לי הבינה את הסיטואציה ולא נתנה לי לרדת מהקו. נערכנו ללידה בבית, למרות שמעולם לא הוכשרתי לכך. עשיתי כל מה שאמרו לי. הכנתי מגבות, הרגשתי כמו ב'בית קטן בערבה', כשהיו יולדים ככה בבית. בינתיים כבר ירדו לה המים והאמבולנס טרם הגיע. אשתי כבר נשכבה על השטיח כי היא לא יכלה לשבת מרוב כאבים. אני התכוונתי לצלם הכל בווידיאו כמו שעשיתי בלידות הקודמת, אבל זה היה בלתי אפשרי כשיד אחת מחזיקה את הטלפון והשנייה צריכה לבצע פעולות של מיילדת.

"הכל קרה מהר מאוד, ופתאום הבנתי שמתחיל לצאת משהו. במקרים כאלה, כשברור לך שרק אתה פה אחראי על העניינים, אתה מתנתק לגמרי מהקטע הרגשי, אחרת אתה יכול להיות להיכנס לשיתוק או להיסטריה. עדכנתי את האחות בדיוק מה קורה, והיא עמדה על כך שלא אנסה למשוך את התינוק החוצה, כי אינני יכול לדעת כמה כוח אני מפעיל והלידה עלולה להסתיים בטרגדיה. כל הסיפור לקח 15 דקות בערך, אבל זה נראה לי כמו נצח. הראש היה בחוץ, אך הגוף עדיין בפנים.

"הסיטואציה היתה מלחיצה: יש מולך ייצור שתלוי בין חיים ומוות, ואין לך את הכישורים לחלץ אותו. הראש אמנם בצבע הנכון, לא כחול – אבל הזמן פועל לרעתנו. לא נותר לי הרבה לעשות מעבר לפשוט לחכות לציר הבא, ואז, מעשה פלאים, התינוקת החליקה ישר לידיים שלי. זה היה מדהים. מייד עטפתי אותה והנחתי אותה על אמא שלה, שהיתה דווקא רגועה וחייכה. זה היה רגע קסום להביט עליהן כך. בדיוק אז נכנס הצוות הרופאי, ששמח לראות שהתינוקת בחוץ ואין צורך לבצע טיפול חירום. הם חתכו לה את חבל הטבור ולקחו את שתיהן לבית החולים, ואני נשארתי בבית לנקות את הבלגן…

"בשבילי זו היתה חוויה אישית מאוד חזקה. ההתרגשות היתה אדירה. מאוד הצטערתי שהלידה לא תועדה, לכן ביקשתי את ההקלטה של השיחה הטלפונית ביני לבין האחות בזמן הלידה – וקיבלתי אותה. אגב, בבית החולים, במקום להתרכז באשתי התשושה ובתינוקת החדשה, כולם התרכזו בי – הפכתי לגיבור היום, אייטם מטורף, כל האחיות ראו בי חבר למקצוע. חשוב לציין כי זו לא היתה לידה ביתית מכוונת. אנחנו האחרונים שהיינו בוחרים ללדת בבית…".

"הלוואי שהייתי במקומך"

גברים רבים היו מוכנים (או לפחות כך הם אומרים) להתחלף עם האישה האהובה שלהם ולשאת את הכאב במקומה. אם הם באמת היו יכולים לעשות את זה, כך זה בוודאי היה נראה: