מנאז' א-טרואה

איזה סוג של בוסים אתם?

איתן: "לא חסרות לנו טעויות. דבר חשוב שלמדנו זה לתת מקום בעשייה האדריכלית לכל מי שבמשרד, זה מעשיר את הפרויקט ואנחנו מאוד מאמינים בעבודת צוות. כל מי שעובד בפרויקט צריך להיות שותף בעשייה ולא סתם לקבל תינוק צורח. ככה הוא מקבל פרויקט שהוא מרגיש קשור אליו. אנחנו כל הזמן מנסים לשפר ולטפח את העניין של עבודת צוות".

מיכל: "זה עניין של בגרות. ככל שאתה מתבגר אתה יכול לתת מקום לעוד אנשים".

איתן: "לשמחתי יש לנו צוות מדהים".

למה אתם חברים בעמותה?

איתן: "אין חשוב מזה. זה לשמר את מעמד האדריכל ולייצר כוח מקצועי שינהל גם מלחמות בנושא מעמד המקצוע ועמדה מקצועית, מול הגורמים הפוליטיים והכלכליים. חבל שלא כל האדריכלים מקובצים שם. זה מעבר לעניין החברתי – יש ועדה מקצועית שתפקידה להגיב על פרויקטים בעלי משמעות עירונית ולכוון את דעת הקהל. זה הגוף המקצועי היחידי שיכול לעמוד מול העיריות שכבר לא מייצגות את האינטרס הציבורי ומול הכוחות הכלכליים, שבטח שלא מייצגים את האינטרס הציבורי. זו מלחמה רציפה וקשה".



איך אפשר לפתור מצב שבו אדריכל עומד מול בירוקרטיה נטולת הבנה בתחום?

מיכל: "עשו כל כך הרבה ניסיונות, עד עכשיו שום דבר לא עזר. הבעיה היא הכוח שיש לפקידים האלה! המערכת עצמה היא כזאת, ב-DNA שלה".

איתן: "הערכים במקומות האלו הם לא אדריכליים".

מיכל: "היתה פעם הצעה שמקומות הרישוי יופרטו. לדעתי זה דבר מצוין שאולי היה פותר את זה. אבל גורמי העירייה לא רוצים לוותר על זה".

האם לדעתכם הגלובליזציה פוגעת בפיתוח אדריכלות מקומית?

מיכל: "ארכיטקטורה היא לא בועה. אנחנו הופכים לכפר גלובלי, יותר ויותר דומים עם הזמן. אנחנו מנסים כן ללמוד מניסיונם של אחרים אבל לא להעתיק אותם. לא לבנות בנייני זכוכית, למשל".

בתערוכה מחיתם על הבנייה בתל אביב. איך צריך לבנות בתל אביב?

איתן: "אנחנו משרד מאוד קונספטואלי. האקלים התרבותי של צפון תל אביב ושל נווה צדק שונה מאוד. המדבר של בית הלוחם והבטון של הפקולטה בבאר שבע, הים של תל אביב… כל אחד מאלה יוצר קונטקסט אחר של אדריכלות. צריך להגדיר מה זה מקומיות. הבאוהאוס של תל אביב זה מקומיות?"

איתן: "היום הוא מקומי. ברחוב התל אביבי שהצגנו בתערוכה, רצינו לחדד את הנושא של קנה מידה, והראנו סדרת פרויקטים שעשינו – בעינינו ככה עיר צריכה להיבנות, הרבה פרויקטים קטנים. השווינו את זה לקנה המידה שבו בונים את מגדלי הענק כדי להראות שהחליפו את קנה המידה, בונים בקנה מידה שלא שייך לתל אביב. האמירה השנייה שלנו היא שיש בנייה שנכונה לנווה צדק, למשל, ויש בנייה נכונה לצפון תל אביב. זה קשור לקנה מידה, לחומרים, לפרופורציות, לשפה אדריכלית".



הכמיהה להשאיר את תל אביב בקנה מידה קטן נראית קצת לא מציאותית.

איתן: "לא נכון. אולי קטן זה לא המילה הנכונה. מדובר בקנה מידה אנושי. מגדלים הם לא הפתרון לצפיפות. הבנייה לגובה מיועדת לאוכלוסיה מסוימת של תל אביב שאין בינה לבין צפיפות שום דבר. אני חושב שרבגוניות של עיר זה דבר מאוד חשוב, אני לא מדבר על הגודל. פרויקט של 20,000 מ"ר שתוכנן כולו על ידי אותו אדריכל, כבר לא משנה אם זה בניין של ארבע קומות או משהו אחר. בסביבה עירונית יש רבגוניות ואבולוציה של 20 אדריכלים שונים. ככה בונים עיר. אחרת זה פרויקט, לא עיר. תל אביב נבנתה כהרבה פרויקטים של אדריכלים שונים, זה לצד זה. זה עושר עירוני. הפרויקטים הגדולים משנים את המצב".

מה דעתכם על האדריכלות של ימינו?

"אחד הבניינים המקוממים בעינינו, והראינו אותו בתערוכה, הוא מגדל בנווה צדק".

אילן: "הוא לא נכון, זה ברור לחלוטין… "

איתן: "הוא ענק".

אילן: "אין דבר פחות נכון ממנו. הוא לא נכון מבחינת העיר, המיקום, לא במקרו לא במיקרו. יש אנשים בשכונה שנהיו להם שלוש שעות חושך נוספות בגללו. הוא מטיל צל ענק על כל השכונה ומגמד אותה. השכונה היא בקנה מידה מסוים והוא לא נכון לה. זה באמת נורא".

מי אשם?

אילן: "הרבה אשמים, אני לא יודע כמה כל אחד".

איתן: "הרמנו הרבה מלחמות מהסוג הזה. אבל קשה למצוא מי שמגן על האינטרס הציבורי. האינטרס היזמי חזק, אלה כוחות כלכליים אימתניים. העירייה לא מצליחה לעצור את זה, וגם יש לה אג'נדה משלה – כל המסים שייכנסו מהפרויקטים האלה".

אילן: "אבל זה הולך ומשתנה, אנחנו מרגישים שהם לא אטומים".

איתן: "האינטרס הציבורי עדיין חסר. הוא לא מאורגן, ולארגן אותו זה שוחק. יש אלף מלחמות שצריך להשקיע בהן מול הכוחות האלה, והם חזקים מהפעילות הציבורית. המגדלים האלה קמים, למרות שנגד כל אחד מהם אני משוכנע שהיתה איזו פעילות ציבורית. היא פשוט היתה חלשה יותר מהכוחות שתמכו בהם".



מה בנוגע לאחראיות האדריכל?

אילן: "אי אפשר לבוא אליו בטענות".

מיכל: "אם הוא לא היה עושה את זה, מישהו אחר היה עושה את זה".

אילן: "זה קצת נאיבי להגיד 'אני פרויקטים כאלה לא עושה', למרות שזה כבר קרה לנו".

מה מרגיז אתכם באדריכלות ישראלית?

מיכל: "יש יותר מדי תקנות ומגבלות שיוצרות ארכיטקטורה גרועה. לדוגמא היתה תקופה בתל אביב שביקשו שכל המבנים יצופו בפסיפס. נוצרו בניינים שהם קטסטרופה אחד אחד".

ספרו על הבתים שלכם.

מיכל: "הבית שלנו היה אחד הפרויקטים הראשונים שבנינו. תכננו אותו לפני המון שנים ומאז שינינו אותו המון פעמים. גם כדי לתקן טעויות וגם בגלל הצרכים המשתנים. הבית משתנה איתנו, כל הזמן. זה בית בנווה צדק, עם חלל מרכזי שסביבו בנויים כל שאר החללים".

אילן: "אני זוכר שהיה לנו תרגיל כזה בלימודים שכל אחד היה צריך להציג את הבית שהוא מאוד אוהב, ואחת הסטודנטיות בחרה את הבית שלהם. היום הוא מאוד טיפוסי אבל אז זה היה ממש מהפכני. הרעיון של להחדיר את האור מלמעלה היה מצוין כי בנווה צדק המגרשים מאוד ארוכים, עם שני כיווני אוויר בלבד. אז זה היה מאוד חדשני, במיוחד עבורי, שהייתי אז צעיר ולא ראיתי מספיק. גם חתך הבניין היה מאוד מעניין".

מיכל: "הבית עשה הדים מאוד דרמטיים".

באיזה מקום אחר בעולם הייתם גרים?

איתן: "לי זה מאוד ברור, בהולנד. יש לי זיקה מאוד חזקה למקום כי יש לי משפחה שם ולמדתי שם. יש שם משהו ייחודי מבחינה האדריכלית, הולנד היא מכה של האדריכלות העכשווית".

מיכל: "האווירה של המקום, העשייה… נותנים מלגות לסטודנטים בשביל לטייל בעולם לראות ארכיטקטורה, זה משהו שהתחיל לפני די הרבה שנים והיום הארכיטקטורה ההולנדית היא בטופ העולמי. אבל אני הייתי מתלבטת בקשר למקום מגורים, אולי ברצלונה. זה מקום מרתק".

אילן: "זה קצת בעיה. גם אני רוצה את ברצלונה, הים תיכוניות והאוכל. יש משיכה ליוון, איטליה, ספרד. זה האקלים, האווירה".

מיכל: "מקומות שהתרבות התפתחה בהם בלי הפסקות. כאן חסרה מורשת, בונים עם הגב לים".



אם לא הייתם אדריכלים, מה הייתם?

מיכל: "כנראה מוסיקאית, זה תחום שאני מאוד אוהבת".

אילן: "הייתי כנראה מהנדס אלקטרוניקה מתוסכל. הייתי רוצה להיות אולי מעצב מכוניות. זה גם תחום שמשלב טכנולוגיה והכל, אבל זה לא חוכמה כי זה קרוב, זה לא להיות חוקר קופים באפריקה".

איתן: "אני לא מצליח לחשוב על משהו אחר, כי אני כל כך בתוך זה. אולי לעסוק באדריכלות שלא לצורכי פרנסה".

 

מתוך: מגזין DO

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה