ממשל בוש

קייט בוש היא לא עוד זמרת פופ במובן הצר של העניין. היא מצטיינת בלהראות לכולם כיצד מתרגמים אמת אמנותית לכדי עשייה הוליסטית, אפילו כשבמהלך הדרך נקבע תג מחיר גבוה בכל הנוגע לחשיפה או לעניין בגרף המכירות.

ראיונות לתקשורת לטובת קידום אלבומים היא עורכת – וזה במקרה הטוב- פעם בעשור. על סיבובי ההופעות היא ויתרה עוד ב-1979, שנה לאחר הפריצה שלה. כך שכל מה שנותר למי שמבקש להתעדכן מה חדש אצל הגברת, הוא לחכות בסבלנות לתקליטיה, כדי לינוק מהם את קול אנקת הגבהים שלה. כאמור, כאב ראש לא קטן למנהליה ולחברת התקליטים, אבל נחת מסוימת לאוהדיה, שחלקם ממשיכים ללוות אותה מאז אלבום הבכורה שלה מ-1978.

אה, ויש עוד עניין בנוגע להתנהלות הקריירה של בוש, או יותר נכון למקטעים מהם היא מורכבת. האישה ממעטת לשחרר אלבומים חדשים. במספרים זה מתורגם לעשרה אלבומים ב-32 שנים. וזה מעט. מעט מאוד. זו גם הסיבה ששווה להתעכב על אלבומה האחרון, שנקרא "50 Words of Snow" , שייצא לפני כחודשיים ולא זכה להתייחסות הולמת בשעתו. כעת אני מנצל את הזירה הזו בכדי לתקן את העוול.

50 מילים לשלג

בישראל אין ממש חורף, ככה שאלבום שבכותרתו מופיעה המילה "שלג" עושי להיתפס כעוף מוסיקלי מעט מוזר, אבל בכל הנוגע לבוש – עופות מוזרים הם לב העניין.

למרות שבאלבום יש רק שבעה שירים, לא מדובר באלבום דל או בפרויקט ביניים. להפך, התזמור העדין של הקטעים מאפשר למאזין לצלול בהדרגה לתוך השירים הארוכים והמורכבים.

זה אלבום שצריך להקשיב לו כמה פעמים בכדי לעמוד על מלוא גדולתו. בוש, אף פעם לא האכילה בכפית את הקהל שלה, ובעולם שבו למושג "זמרת" מוצמדים שמות כמו קייטי פרי, בריטני ספירס וליידי גאגא, טוב לדעת שגם בוש עדיין בסביבה.

קייט בוש – 50 Words for Snow (הליקון/Noble & Brite). צילום: עטיפת האלבום