ממשיך לנסוע באותה הדרך

אהוד בנאי הוא הסטוריטלר מספר אחד ברוק הישראלי, והיכולת הססמוגרפית הנדירה שלו לכמת רסיסי חיים לשורות שמרכיבות שירים נטולי תאריך תפוגה, הולכת ומשתבחת מאלבום לאלבום. ולראייה, השיר "אני הולך" הפותח את אלבומו החדש "רסיסי לילה" המכיל את השורה "עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום".

ישראלים רבים עוברים במקום הזה השכם והערב ורק מתבאסים מהפקק. בנאי מגיע לשם, מסתכל ימינה ושמאלה, מרים את הראש, מגרד קצת ברווח שבין הפדחת לכיפה ומשחרר שורה מהדהדת וכה פשוטה, שלבדה מצדיקה את רכישת האלבום הזה. וב-56 וחצי הדקות של "רסיסי לילה" יש עוד כמה וכמה פנינים כאלו.

מסיר כל ציניות

שבע שנים חלפו מאז שיצא "ענה לי", אלבום האולפן הקודם של בנאי, ועד ש"רסיסי לילה", העשירי והחדש שלו נחת בחנויות לרגל פסטיבל הקניות של פסח. בין לבין הוא אמנם שחרר את "ממשיך לנסוע" (אלבום משולש שאיגד קטעים מהופעותיו) ואת "שיר חדש" (שהורכב מעיבודים חדשים לפיוטים וזמירות מבית אבא וסבא), אבל שבע שנים של אי שחרור חומרים חדשים הם הרבה זמן בקריירה של אמן – וודאי כשהדברים אמורים בסינגסונגרייטר מהקליבר של בנאי.

ועדיין, למרות שבנאי לוקח את פסקי הזמן הממושכים האלו בין התחנות שמרכיבות את המסע המוסיקלי שלו, כשם אחד משיריו הראשונים – הוא תמיד ממשיך לנסוע. ותמיד באותו נתיב מוכר ומוגדר שכבר בהאזנה הראשונה מקלף ממך את כל טיפת הציניות שעוד נותרו לפני שטענת את מגש הקומפקט עם האלבום הזה.

"רסיסי לילה" הוא האלבום הכי אוטוביוגרפי שבנאי הוציא עד היום. מי שתמיד הקפיד לתאר דרך חלון חדרו את מה שחשים רבים המתגוררים בגבולות הישראליאנה, מעלה ב"רסיסי לילה" את נקודת ההתייחסות הפנימית בעוד כמה מעלות. ועדיין, למרות שבנאי שר על עצמו בגוף ראשון, ברבים מהשירים שמרכיבים את "רסיסי לילה", אתה מרגיש כמו בביתך שלך. התחושה הזו נשמרת גם כשהבית הזה לא נמצא על גבול גבעתיים-רמת גן או ממקום בשנות השישים ¬עת בנאי היה ילד קטן שהלך להצגות יומיות, כמו בשיר-סיפור הנפלא "משורר וילד".

את הנוסטלגיה הבנאית הזו עוטף בחוכמה ב"רסיסי לילה" המפיק המוסיקלי גיל סמטנה, שמלווה את בנאי עוד מימי הפליטים. גם יתר הנגנים כאן (נושי פז בגיטרות, ערן פורת בתופים, גיל סמטנה בבס, ניצן חן רזאל בכינור ואלעד כהן בונן בכלי הקשה), מספקים לבנאי מצע עשיר לצקת את הלחנים והטקסטים שלו, כשהתוצאה המתקבלת היא מעין ג'אם סשן מאורגן אך לא מופק יתר על המידה.

"רסיסי לילה" הוא לא האלבום הכי טוב שבנאי השלים בקריירה שלו, אבל הוא מציע למאזין יותר מרק את אותו הדבר בעדכון השנתון. אחרי כמה האזנות לאלבום אתה מבין שמבנאי של המחצית השנייה של שנות השמונים – "מאמי", הפליטים ו"קרוב" – נשאר לא מעט. היחס בין המחאה החברתית לנוסטלגיה אמנם מוטה כיום בעיקר לטובתה של השנייה, אבל הקול והגישה לא השתנו או נפגמו לאורך הדרך. ורק בגלל זה "רסיסי לילה" הוא הישג.

טעימה מהאלבום – אני הולך

אהוד בנאי- רסיסי לילה (אן.אם.סי-יונייטד)

אמיר שוורץ הוא העורך הראשי של חברת מוטו תקשורת