ממושמעים לעצמם – חלק ב'
עידוד לאחריות ודוגמה אישית
הטמעת אחריות אצל ילדים היא עבודה שמתחילה בגיל צעיר וממשיכה לאורך החיים. לדברי הרן, עבודה כזו מצריכה הקניית הרגלים, עידוד לאחריות, וכמובן דוגמה אישית מצד ההורים. "קיומם של מרכיבים אלה יחד יכול לגרום להטמעת קודים, להתנהגות ולהתנהלות נכונה בחיי הילד", היא אומרת.
איך נקנה לילד הרגלים נכונים כבר מגיל צעיר? הרן מצביעה על כך שהקניית הרגלים צריכה להשתלב בהתנהלות היומיומית של בני הבית: קימה בבוקר, צחצוח שיניים, מקלחת לפני השינה וכו'. "לילדים יש צורך למרוד גם בגילאים צעירים, אך אנו כהורים רוצים שיהיו דברים שלא נצטרך להתווכח לגביהם פעם אחר פעם, אלא ייעשו כ'אוטומט'. לכן, נקבע חוקים שאותם נעביר במסגרת החינוך הראשוני ושלגביהם אין אפשרות למשא ומתן. למשל: עם סיום הארוחה צריכים כל בני המשפחה להניח את הצלחות שלהם בכיור".
לאחר שקבענו חוקים והטמענו אותם בקרב בני הבית, עלינו להתמיד להוות דוגמה אישית. "החשיבות של הדוגמה האישית היא רבה ביותר, ובכל זאת כולנו לוקים בה. אם חצינו כביש במעבר חצייה עם רמזור אדום כי מיהרנו מאוד, על-אף שאת ילדינו אנחנו מחנכים לזהירות בדרכים, צריך להיות לנו ברור שאחר-כך הילדים ישתמשו בזה. העקביות וההתמדה, בצד הדוגמה האישית, הם נדבכים חשובים בכל הנוגע להטמעת קודים להתנהגות".
לימוד ממבחן התוצאה
אשד מייחסת את עקרונות הלמידה של לקיחת אחריות למבחן התוצאה. לדבריה, הילד ילמד לקחת אחריות בהתאם למעשים ולמצבים שבהם הוא ייקלע, כאשר יש לעשות הבחנה בין "תוצאות טבעיות" לבין "תוצאת הגיוניות".
"תוצאות טבעיות נגזרות ממעשה מסוים, או לחילופין מאי-עשייה. לדוגמה, ילד שמתעקש לא לקחת סוודר ביום קר ירגיש בעצמו את הקור ויבין שכדאי לו להצטייד להבא בבגד חם. אם הוא היה לוקח סוודר רק משום שהוריו הורו לו לעשות זאת, היינו גוזלים ממנו את האפשרות להבין בעצמו מה טוב עבורו ומה לא. באופן דומה, ילד שלא רצה לקחת איתו כריך לבית הספר יהיה קצת רעב באותו היום, אך כבר למחרת הוא יבקש בעצמו כריך.בדרך זו, תוצאות טבעיות מאפשרות לילד ללמוד מה טוב עבורו ולאן ההחלטות שלו מובילות אותו, וכך בגיל עשרים הוא יהפוך לבוגר שלא יצטרך לשאול את אמו מה לקחת ומה לעשות, אלא יידע לבד".
לעומת זאת, על-פי התיאוריה שמציגה אשד, בתוצאות הגיוניות מתקיימת התערבות של מבוגר. "מתפקיד ההורה להגיב בצורה נכונה ומלמדת, ולא כדי להעניש ולהכאיב, אלא כדי שהילד יבין שהמעשה שלו פוגע או שגוי וכי בהמשך הוא אמור להתנהג אחרת. לדוגמה: אם קלקלת אתה צריך לתקן ואם לכלכת אתה צריך לנקות". ההיגיון הזה אינו עובד, למשל, כאשר הילד שבר צעצוע ואנחנו ממהרים לקנות לו צעצוע חדש במקומו. "בצורה כזו לא לימדנו אותו כלום, אך אם נסביר לו שהוא קלקל או שבר ולכן לא יהיה לו יותר את המשחק, או ננכה את הסכום מדמי הכיס שלו – תהיה כאן למידה".
מצד שני, מדגישה אשד, עלינו להקפיד לעודד, לחזק ולשבח התנהגויות רצויות אצל הילד. "הורה מלמד ילד מה אסור ומה מותר בתגובות שלו ובסנקציות, אך הוא בשום אופן לא עושה זאת כדי להכאיב לו, אלא כדי לעודדו להתנהגות הרצויה. "חשוב לעודד ילדים גם במקרים שהם נכשלים. למשל, אם הילד מזג מים ונשפך מהם קצת, אפשר להגיד: 'לא נורא, בפעם הבאה זה לא יישפך'. העידוד כאן הוא ממש בגדר אמנות, כשעלינו לדעת איך להסתכל על מה שהילד עשה ולהגיב באופן מחזק: 'איזה יופי שזכרת', 'איזה יופי ששמת לעצמך שעון מעורר וקמת בזמן' וכו'. חשוב לשקף לילד שאנו מעריכים שהוא אחראי, שראינו מה הוא עשה וזה מצא חן בעינינו, ולעודד את המוטיבציה שלו להיות בסדר".
לתת מקום לרגש
פן נוסף בתהליך הלמידה של המשמעת מציגה אידלמן, והוא מאבק פנימי שמתחולל אצל הילד בין הרגש להיגיון. לדבריה, "בגיל צעיר, בינקות ובילדות המוקדמת, הרגש של הילד שולט בו, ועם הזמן אנחנו עוזרים לו לפתח את היכולות האינטלקטואליות שלו ונותנים להן תוקף".
המאבק שמתקיים בגיבוש משמעת עצמית מתנהל, לדברי אידלמן, בין הראש לרגש. הראש אומר צריך להכין שיעורים, הרגש אומר "לא בא לי". הראש אומר שזה לא טוב לאכול עוד שוקולד, הרגש אומר "אני חייב שוקולד עכשיו". לדבריה, אנחנו צריכים לעזור לילדים במאבק הפנימי בין ההיגיון לרגש, על-ידי כך שנכבד את עצם קיומו ולא נדלג עליו.
"ככל שהילד מבין שברגעים מסוימים יש יתרונות לתת לראש לשלוט ולא לרגש, כך הוא יצליח לפתח מה שנקרא 'משמעת פנימית'. תפקידנו כהורים בפיתוח היכולת הזו הוא דווקא לתת מקום לרגש, לשקף אותו. לכן כדאי להגיד ראשית כל: 'אני מבינה שלא בא לך ללכת לגן ושאתה רוצה להישאר בבית' (קול הרגש), ורק אז לומר: 'אתה יודע שאבא ואמא הולכים לעבודה ואנחנו יוצאים בעוד חמש דקות' (קול ההיגיון)". אידלמן סבורה כי אם לא ננהג כך, אלא נדלג על הרגש ונגיד: "תתארגן, יוצאים", תתקבל אצל הילד תחושה שמתחשבים ומתייחסים רק לדברים "של הראש", ובפעם הבאה ה"רגש" יילחם חזק יותר כדי שיתייחסו אליו.
מרכיב נוסף שמציינת אידלמן כמקשה על הטמעת המשמעת העצמית, הוא התעלמות מגילו של הילד ומרמת הבנתו. לדבריה, הורים רבים נוטים להניח שדברים המובנים מאליהם עבורם כמבוגרים, ברורים מאוד גם עבור ילדים. "כבוגרים יש לנו תבניות חשיבה ברורות לגמרי, השונות מתבניות המחשבה של הילדים. לעתים קרובות אנו מצפים מהילד להבין דברים שהוא אינו מסוגל להבין, כמו ההשלכות של האיחור שלנו לעבודה, או השלכות של מזון שאינו בריא".
לדברי אידלמן, חשיבה לוגית אינה מתקיימת מרגע הלידה, אלא מתגבשת רק סביב גילאי שש-שבע, ולכן, בבואנו להשליט סדר, עלינו לדבר בשפה שהילד יוכל להבין.
"ילדים בגיל שבע ומעלה יכולים להבין דברים, להתארגן ולהשתתף במאמץ המשפחתי, מתוך הבנת החשיבות שיש לכך. אבל כשהורים מצפים מילדים קטנים יותר לעשות זאת וכועסים עליהם לאחר שהם אינם נענים, הם למעשה מגישים את הצורך במשמעת על מצע של כעס ותסכול".
מאמנים ולא שוטרים
כל המומחים מצביעים על כך שאחד הדברים החשובים בהבנת המשמעת העצמית הוא לראות בה תהליך העצמה של הילד – תהליך שבו הילד הופך לשותף למה שקורה בחייו. המשמעות של העצמה זו היא שנצליח לגרום לכך שפעולה מסוימת תהפוך להיות בבעלותו של הילד ותתבצע על-פי הצורך שלו. הדרך להצלחה מותנית גם ביכולתו של ההורה להבין את הצורך של הילד והייחוד שלו, על-מנת שיוכל להפוך לאדם פעיל בחייו. המומחים מסכימים ביניהם על דבר בסיסי אחד: שעלינו, ההורים, להשתדל להיות מאמנים ולא שוטרים, כלומר: להדריך, לכוון, להנחות, ללמד, לתמוך, לעודד ולאהוב. זוהי מבחינתם הנוסחה הסופית להטמעת משמעת עצמית בהצלחה כבר מגיל צעיר.
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה