מלאך אמריקאי

אם אתם רוצים להבין משהו ממה שקורה באפגניסטן של היום, לכו לראות את הסרט "מלחמתו של צ'רלי וילסון" בבימויו של מייק ניקולס. אחרי "כפרה", "ארץ קשוחה" ו"אהבה בימי כולרה" הגיע אלינו עיבוד קולנועי נוסף לספר, אבל הפעם מדובר על ספר עיון המתאר אנשים, מאורעות וגם סבל וצער אמיתיים.

אנו נמצאים בתחילת שנות השמונים. המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי לגוש המערבי בעיצומה, והעולם מלא פעולות ריגול חשאיות, קונספירציות והתחמשות שקטה. צ'רלס וילסון (טום הנקס המצוין) הוא פוליטיקאי אמריקאי (אמיתי, אל תשכחו) המחלק את זמנו בין הצבעה בקונגרס עבור חוקים לא ממש חשובים לבין סקס, סמים ורוק'נ'רול. את הנוף שלו הוא מעדיף בדמות חזה חשוף של דוגמניות פלייבוי, וצוות מזכירותיו המסורות מזכיר יותר את המלאכיות של צ'רלי מאשר פקידות אפרוריות. האיש פשוט נוטף קסם אישי, מה שמסייע לו להיבחר שוב ושוב לקונגרס כאחד מנציגיה של טקסס השמרנית.

בקסם הזה מחליטה להיעזר ג'ואן הרינג (ג'וליה רוברטס הדודתית), פעילה פוליטית ודתית שמאמינה – כמו רבים בטקסס – שישו הציל אותה. הרינג היא בין הבודדים המודעים למתרחש באותו הזמן באפגניסטן הרחוקה, שנכבשה על-ידי 130,000 חיילים סובייטים, מסוקים ותחמושת בלתי-נדלית. היא מנסה לעורר מודעות לנושא ולהשיג תרומות עבור העם האפגני, אך הסיוע המועבר על-ידי האמריקאים בטל בשישים לעומת הצרכים האדירים.

הרינג מצליחה לרתום את וילסון למאבק ולהציג בפניו מקרוב את סבל האפגנים. היא מציגה על המסך דמות נשית חזקה, חכמה ומעורבת, אם כי גם היא אינה עומדת בפני הפוליטיקאי החרמן. היא מפעילה תורמים, מאהבים ופוליטיקאים כבובות על חוטים, אך עושה הכל מתוך הזדהות אנושית עמוקה עם הכאב וההרג המתרחשים הרחק ממנה.

וילסון, לאחר ששוכנע בנחיצות התמיכה האמריקאית, מוביל בכריזמה ובעקשנות אין-סופית את הקונגרס להזרים כספים לאפגניסטן, הנלחמת לבדה בכיבוש הקומוניסטי ורואה את נשיה נאנסות, את ילדיה מעונים ואת גבריה נטבחים. לאט-לאט הוא מצליח להסביר לנבחרי הקונגרס כי עבור האפגנים המלחמה הקרה אינה קרה כלל וכלל, וכי הם אלו שנאבקים בפועל באויב הסובייטי בזמן שהאמריקאים יושבים וצופים מרחוק.

חמישה מיליון דולר של כספי תמיכה מוכפלים על ידי וילסון לעשרה מיליון, ומשם למעלה-למעלה עד שמצטבר סכום של ביליון דולר לקניית נשק מתקדם, להכשרת לוחמים ולסיוע הומניטרי. כל זאת נעשה במבצע דיפלומטי חשאי בלתי ייאמן ממש, בו מצליח וילסון ליצור שיתוף פעולה בין ישראל, מצרים, ערב הסעודית ופקיסטן כדי להעביר נשק וכספים באופן שלא יעורר חשד.

החלק הזה של הסרט נע על ציר קומי-דרמטי, כיוון שנראה כי וילסון מבקש להפוך סדרי עולם ממש, והפלא ופלא – מצליח בכך. את ישראל מייצג כאן נציג המוסד "צבי רפיח", ויש אפילו שוט שתופס את כיפת הזהב. מספיק בשביל לגחך מתחת לשפם באולם הקולנוע, לא?

אם אתם מחכים לרגע טרגי או לכישלון במאבק – הוא אינו מתרחש, ועל פניו זו מכשלה עלילתית, אך ככל הנראה כך התרחשו הדברים במציאות. הסרט מדביק את האירועים בקצב מסחרר, והאפגנים תופסים במהירות את הכוח שבידם ומצליחים להפיל מסוק אחר מסוק, חייל אחר חייל. וילסון נישא על כפיים – אבל כאן החגיגה נעצרת.

הניצחון הצבאי והתבוסה המוחצת של הקומוניסטים מספיקים לנבחרי הקונגרס, והם מסרבים להמשיך להקצות כספים לשיקום האדמה החרוכה באפגניסטן: הקמת בתי ספר חדשים במדינה שמחצית מאוכלוסייה בת פחות מ-14 שנים. וילסון וחבריו עדים בעצב לניצני הטירוף הדתי שנובטים בצעירים המתוסכלים והמוכים באפגניסטן, אלה שהיו עדים להחרבת מדינתם אבל לא יודעים שארצות הברית למעשה הייתה המושיעה הנסתרת שלהם. הסרט המוצלח מסתיים בטון נמוך יותר, מחושב, המותיר אותנו להרהר באותו אפילוג עצוב הידוע לנו בדיעבד ובטרור שידעו מאז האמריקאים ולמעשה העולם כולו.

"מלחמתו של צ'רלי וילסון" (ארה"ב 2007), במאי: מייק ניקולס, תסריט: אהרן סורקין, שחקנים: טום הנקס, ג'וליה רוברטס. 97 דקות.