מי יעזור לנטלי?
"עוזרים לנטלי להציל את אבא": קמפיין לגיטימי או ניצול ציני
הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם
מזה מעל לשבועיים שנטלי בת ה-6 מנהלת את הקרב על חייו של אביה, אלי טובבין. טובבין, שעלה לארץ ממוסקבה לפני 17 שנים, נאבק מאז חודש מאי בלוקמיה חריפה וזקוק להשתלת מח עצם בדחיפות מרבית. לפי הערכות רפואיות, נותר פרק זמן של חודשים ספורים למציאת תורם מח עצם עבורו, כשכל יום שעובר – מקטין את הסיכויים לכך.
אין מטרה נעלה יותר מהצלת חיי אדם, ואין דבר שמכמיר את הלב יותר מילדה בת 6 המתגייסת להצלת אביה.
אלי טובבין בחר בנטלי,בתו בת ה-6, כמובילת הקמפיין להצלת חייו, תחת הסיסמה "עזרו לנטלי להציל את אבא", מה שכמובן חושף אותה באופן מלא לתקשורת, על כל המשתמע מכך. הימצאותה של נטלי הקטנה והמקסימה מכווצת את הלב ואת הבטן בהופעותיה הרבות בכלי התקשורת, ומעלה שאלה אתית קשה בדבר השימוש שאנו, כהורים, עושים בילדינו, גם אם לשם הצלת חיים.
בטרם אגע בנושא, שהוא ללא ספק קשה וטעון לאין שיעור, ברצוני לסייג ולהדגיש כי אני נושאת תפילה להחלמתו של אלי וכי כולי תקווה, כמו כל עם ישראל, כי ימצא תורם במהרה והוא יוכל לשוב ולנהל חיים נורמאליים ולהמשיך ולהיות אבא לנטלי.
לבטים רבים עלו בי לפני שהחלטתי לכתוב מילים אלו, ואני מבקשת להפריד את השאלה כבדת המשקל מהאיש וממצוקתו, שלגביה אין שאלה. יחד עם זאת, ככל שהקמפיין צובר תאוצה ונטלי מופיעה בפני הציבור יום אחר יום, בוקר, צהריים וערב, במהדורות החדשות, על גבי שלטי חוצות, ובמודעות בעיתונות, הבטן שלי כואבת יותר.
האם נכון היה לבחור במודע בקמפיין שמטיל משימה כה קשה על כתפיה של ילדה בת 6? האם נכון לחשוף אותה לכל כלי התקשורת, כמובילת קמפיין וככזו שאמורה להשיב על שאלות המראיינים, ובכך להפוך אותה לשגרירה בנושא שאולי גדול עליה בכמה מידות?
איפה עובר הגבול
חישבו על הקושי הנפשי שכרוך בהתמודדות שלנו, כבוגרים, עם בן משפחה אהוב שחלה במחלת הסרטן, ועכשיו חשבו על נטלי בת ה-6, שנמצאת בחזית ההתמודדות הזו.
אי הנוחות הורגשה אצלי לראשונה, כאשר אחד ממראייני החדשות סיפר על המשימה שנטלי לקחה על עצמה, ופנה אליה בשאלה כיצד היא מתכוונת לעמוד בה. "לנטלי יש משימה" נאמר, "להציל את אבא".
אני מניחה שרוב בני גילה של נטלי עוסקים כרגע בעניינים אחרים, כמו ציור, נגינה או משחק כזה או אחר. איתרע מזלה של נטלי ואביה חלה, האם לא די בכך? האם נכון להטיל עליה משימה שכזו, שאם השלכותיה הרגשיות לא נתנו את אותותיהן כבר עכשיו, עלולות להינתן בעתיד?
ומה אם ירצה הגורל והתסריט הגרוע מכל יתממש? האם זה אומר שנטלי נכשלה במשימה? מה יהיה עליה אז? מה עליה לחוש? איזה משא רגשי היא תישא עימה כל חייה?
השאלות הן הרות גורל וכבדות משקל, ומחייבות אותנו לשאול איפה עובר קו הגבול. איפה עלינו לעצור, כאשר אנו רותמים את ילדינו למשימות לא להם, גם אם מדובר במשימה להצלת חיים. ומהו תג המחיר שאנו גורמים להם לשלם כתוצאה מהחלטות אלו?
כאדם שמצוי בתחום התקשורת, אני יודעת כי ילדים תמיד ימשכו תשומת לב רבה יותר ולעיתים הם הדרך "היעילה" ביותר לעורר רגשות ואהדה בקרב הציבור, כי מי לא יזדהה עם ילדה, שכל מה שהיא רוצה זה להציל את אבא.
אך הימים נוקפים ואני ממשיכה לצפות בנטלי במהדורות השונות. בתוכנית הבוקר בערוץ 2, בה היא נראתה עייפה ומעט נמרחה על שולחן, ויד המראיינת נשלחה ללטפה, ומאוחר יותר במהדורה של שש בערב, ביום ההתרמה, כאשר היא נלחצת לצדו של אביה, ושפת גופה כולה אומרת שייגמר. אני מתעייפת. ומה שהתחיל אצלי כתחושת אי נוחות הפך לכאב בטן ממשי.
האם נטלי, או ילדים אחרים שכמותה, יכולים לומר "לא! אנחנו לא רוצים! לא יכולים! קשה לנו!" האם לילדים בגילאים האלו יש את הכישורים ואת היכולת להחליט עבור עצמם מה טוב להם ולפעול על-פי צו לבם, כאנשים מבוגרים יותר? לא בטוח.
מבחינה זו, הילדים הם חסרי ישע, בעודם ניצבים מול גורמים גדולים מהם ובפני החלטות קשות מנשוא. האם ניתן היה לחשוב על קמפיין אחר שיוביל לאהדת הציבור ויעזור לאלי? אני מאמינה שכן.
אני בטוחה שמילים אלו מעלות רגשות שונים ואולי אף כעס רב, מעצם כתיבתם. איני יודעת מה באמת קורה בין קירות בית משפחת טובבין, ואיני מקנאה בהם לרגע. אינני יודעת כיצד הייתי נוהגת במקומם, אבל אני יודעת מה אני רואה. ילדה צעירה, שעדיין אסור לה לחצות כביש לבד, ונושאת בנטל של משימה לא קלה בכלל.
סמדר סלומון – כתבת במגזין "הורים וילדים"
הכתבות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter ובפייסבוק