מה זה אומר להיות אישה יחידה בגדוד של גברים קרביים? הצצה בלעדית

אחרי השבעה באוקטובר, מאות נשים נשאו בגופן ובנפשן את קולות המלחמה. עמותת עדן אספה את הקולות האלה – של לוחמות, פרמדיקיות, חובשות, נשות כוחות הביטחון – ונתנה להם במה בתערוכה "נשים מספרות מלחמה: קולות מהחזית" (אוצרת: נורית טל טנא). בתערוכה, שנפתחת ב־31 באוקטובר בקיבוץ דורות, תשע אמניות יצרו יצירות בהשראת עדויות אמיתיות של נשים מהחזית – כאלה שמדברות על כאב, אומץ, וגם על ריפוי. ובתוך כל זה, סיפור אחד קטן וגדול כאחד. סיפורה של מיקה עוז, פרמדיקית שמחזירה אותנו אל השטח, אל האבק, ואל מה שזה באמת אומר – להיות אישה במלחמה. 

>> "אור ראשון" נתקעת בגרון. אלה האנשים שבאמת צריכים לראות אותה

מה זה להיות אישה? אין לזה תשובה אחת. זו חוויה אינסופית, רב־ממדית. אינסוף פנים ורבדים. ומה זה להיות אישה בצבא, במלחמה, בתמרון? זה להיות הבחורה שקונה בגדים בזארה, עושה לק ג'ל אצל המניקוריסטית, מתאפרת, עונדת תכשיטים, מחליקה את השיער.

ואז, ברגע אחד, במעבר חד, חיצוני וגם מחשבתי – פתאום אני על מדים ירוקים, רחבים וארוכים, עם אפוד קרמי שמוחץ את החזה. נעליים גבוהות, והדבר היחיד שמבצבץ, אלה האצבעות עם הלק ג'ל. הפנים מרוחות באבק ובחול. את "ערומה" מתכשיטי זהב אחרי שאת מקלפת מעצמך את הצמידים ומרימה נשק במקומם. השיער אסוף לגולגול נמוך, מעליו קסדה כבדה ולוחצת.

דרוכה תחת אש

רגע אחד אני חלק מ"החברה" – לוחמת, הולכת רגלית, עם וסט, קרמי ונשק. דרוכה, תחת אש, 24 שעות ביממה, ובו בזמן גם האוזן שמקשיבה, הקול המרגיע, הפסיכולוגית של הצוות. זה לדעת שיש סכנה לחיים שלך, אבל אולי עדיין לא להבין עד כמה. ורגע אחר, קולות מצקצקים על זה שנכנסה איתם "בחורה".

זה לא לשתות יום שלם כי אין איפה להתפנות. האופציה "פשוט להסתובב ולשלוף" לא קיימת עבורך. אז את לוקחת שקיות – פתרון מאולתר בכל פעם שצריך שירותים, גם כשאין פינה אחת פרטית בלי לוחמים מסביב. זה לעבור משלוש מקלחות ביום, למקלחת מגבונים פעם ביומיים, ולמקלחת מבקבוקים פעם בשבועיים. זה להגיע הביתה אחרי חודש, לגלות מחדש איך הגוף נראה מתחת למדים, ולראות עליו כחולים. לשבת על אסלה רגילה ולא להבין למה היא פתאום לא נוחה. זה להיות הבת היחידה בצוות של גברים לוחמים – לישון איתם, לקום איתם, לאכול איתם, ולהילחם איתם כתף אל כתף.

מה זה להיות פרמדיקית בלחימה?

זה ללכת עם תיק לואו צבאי ששוקל יותר מחצי מהמשקל שלך – כבד יותר מרוב הפק״לים של מי שסביבך, רק כדי לוודא שיש מספיק ציוד לטפל בכולם. זו האחריות להחזיר את כל הלוחמים שלמים למשפחה שלהם. לתפקד גם כשלא ישנים, לא אוכלים, ואין תנאים בסיסיים.

זה לנצל רגע של שקט כדי לעבור בין המבנים, לבדוק אם מישהו צריך טיפול. זה ללמד כל לוחם איך לתת מענה רפואי ראשוני, רק למקרה שאת לא תספיקי להגיע. זה לטפל בפצוע, ולמחרת למצוא על עצמך שאריות דם. זה להיות הראשונה שמגיעה, ואולי האחרונה שהוא רואה.

ואז, לחזור ל"חיים" עם טריגרים שלא נעלמים. אף אחד לא רואה, לא מבין, לא מבחין. כולם מצפים שתחזרי להיות מי שהיית, אבל את יודעת – הגוף חזר, והלב נשאר שם. אלה אותם פתקים קטנים – טיוטות של צוואות, תודות ופרידות – שאת סוחבת איתך.

ההשתתפות שלי במיזם ובתערוכה "נשים מספרות מלחמה: קולות מהחזית" של עמותת עדן, היא לא רק הזדמנות לשתף, אלא דרך לדעת שהקול שלי מצטרף לעוד קולות. יחד אנחנו מציבות בחזית את הסיפורים של נשים – את המורכבויות, את מה שבדרך כלל נדחק לשוליים. להשמיע. להראות. לרפא.

לשבת ולספר את הסיפור – זו כבר התחלה של שיקום. דרך להשמיע קול שהיה עד עכשיו שקט, נסתר, כמעט בלתי נראה.
לקחת את מה שנחווה במלחמה, ולהפוך אותו לעדות – למילים שנשמעות, לתמונות רצות. וכך, לא רק לזכור, אלא גם ליצור מקום שבו לנשים יש במה, כוח, ונוכחות אמיצה בלב ההיסטוריה שלנו.