מילאנו פינת השוק?

איש חכם פעם אמר לי: אם אתה מחליט לעשות משהו – תעשה אותו עד הסוף ועל הצד הטוב ביותר. אז נכון, כבוד גדול מגיע למוטי רייף על ההישג הגדול (לעד יירשם בספר דברי הימים של האופנה הארצישראלית) שהצליח להרים את הכפפה ולקיים פה לראשונה את ה-Fashion week. אבל מצד שני, אם יש לך הזדמנות יקרה כזו בידיים, לא תשקיע?

ולא, שלא תבינו אותי לא נכון; המקום לבש הוד הדר וגלאמר נוסח שינקין; ראיתי הכל מהכל: נשים בשמלות אוסקר, גברים בחליפות, גייז באאוטפיטים משלהם, ושתי שורות אחורה – מצאתי שתי נשים בלבוש של הבזאר השכונתי, שלא ברור איך הצליחו לחדור פנימה.

אי אפשר להוציא את "השכונה" מהישראלים

על המקום: זה התחיל כמו משהו מבטיח – מסך ענק עליו מוקרנות התצוגות כיבד את באי המקום למתחם "התחנה". ובכלל, התחנה היא מקום נפלא לארח תצוגה בסדר גודל עולמי, שכן הפכה להיות אבן שואבת עבור תיירים. המתחם היה גדוש באנשים, המסעדות היו מלאות, והקור ששרר בערב הגביר את התחושה הפריזאית. עובר ביג טיים.

על הבמה: חלל התצוגה התכתב עם הצבע השחור, כיאה לשבועות האופנה. וידאו ארט מינורי על המסכים באולם. עובר.

על התורים(!): על רצפת אבן עתיקה (בכל זאת, מבנה תחנת הרכבת המשוחזר) הוקם אוהל לבן וגדול, שהדבר שבלט בו במיוחד הוא צבעוניות האנשים בתור האינסופי שהשתרך (נו, ציפיתם למשהו אחר בישראל?). אנשים הצטופפו, דחפו ועמדו אחד צמוד-צמוד לשני, באין ברירה. משל היה זה תור בסלקציה לכניסה למועדון תל-אביבי. ביג נו-נו. היינו מצפים לאבטחה מוגברת שתקפיד על סדר מופתי (לא צבאי, חלילה). אם כבר שטיח אדום (ועוד בתוך האוהל) אז למה לא להשקיע בחבלים אדומים בכניסה שיסדרו בנועם את התורים?

אה כן, כמובן שאם הכניסה לאוהל המכובד הייתה בפריז, אותם ישראלים היו ממתינים במן שילוב ידיים מנומס (נו באירופה, מתנהגים כאירופאים).

ד"ש משבוע האופנה מילאנו. מעניין איך הקהל מתלבש ומתנהג שם. הקהל על הרגליים בתצוגה של קוואלי (צילום: אבי ולדמן)

מעצבים חו"ל, מרגישים בבית

המעצב: יוסף

המוטיבים הבולטים: גזרות סקסיות, מפוסלות, מתנועעות על גוף הדוגמנית, בדים חצי-שקופים, משחקי תחרה, עור, נוצות, קטיפה, סאטנים ושיפונים לצד שימוש רב בפרנזים, חבלים, פאייטים ואבנים שחורות.

אהבנו: את ההגזמות של העיצובים; הסטיילינג היה מדויק, מוחצן במידה, שילובי תכשיטים נועזים שמוסיפים טון אוונגרדי לדגמים.

לא אהבנו: חלקה הראשון של התצוגה החל עם טקסטילים משעממים בגוונים חומים-בז'ים (כיאה לאמא אדמה והמדבריות הישראליות אולי). מזל שהגיע החלק השני, נוטף הסקס אפיל עם השחור הסקסי.
<br /> בשורה אחת: סקסיות חצופה מעולם הלנז'רי מתערבבים עם חספוס ואפלה רוקיסטית.

בונוס: התצוגה החלה עם הופעה של אסף אמדורסקי והמשיכה עם נינטייב. כבוד לרוקנ'רול.

לא משאיר מקום לדמיון. שמלת תחרה מקסי של יוסף (צילום: קובי בכר)

המעצבת: דורית בר אור

המוטיבים הבולטים: רמיזות אתניות, רקמות עלי זהב, טקסטילים שחורים נשפכים עם נגיעות רבות של זהב בדיטיילס, גזרות מכנסיים רחבות, שמלות מקסי עם מפתח מכובד בחזה, חצאיות מיני בשילוב חולצות שיפון-גבריות.

אהבנו: אקססוריז נפלאים (תיקי מזוודות קטנים עם פצ'ים זהב, כובע טורקי קטן, קשתות מוזהבות, צמידי חישוק זהב גדולים. הדוגמניות מיסללו על רקע מוזיקה מזרחית-אתנית.

לא אהבנו: התחושה הייתה מונוטונית- אולי היו אלה הסלסולים שחזרו על עצמם (התווים של העוד) והצבעוניות השחור-זהב שמיחזרה את עצמה. קינוח בשמלות אדומות, היה מוסיף את הטון המתבקש.

בונוס: את התצוגה הובילו הדוגמניות יעל רייך ומיקי ממון, בפינאלה של התצוגה הופיעה רקדנית בטן שסחטה את ישועות הקהל.
בשורה אחת: סקסיות אותנטית, רכה ומעודכנת. ת'אמת? לא ציפינו לפחות ממנה.

וידאו ארט עם להקה אתנית על המסך כרקע לרקמות האתניות על העיצובים. שמלה נשפכת של דורית בר אור (צילום: אבי ולדמן)

ניחוח חו"לי. דורית בר אור משיקה את עצמה בסוף קולקציית הביכורים שלה (צילום: אבי ולדמן)

המעצב: רוברטו קוואלי

המוטיבים הבולטים: חליפות מכנסיים וז'קטים, שמלות מקסי, שמלות מיני נוצצות מקטורנים, צבעוניות אלגנטית של שחור וזהב, הדפסים מנומרים-נשכניים, שימוש רב בפאייטים מוזהבים.

אהבנו: הגזרות נראות נכונות ומחמיאות, הבדים איכותיים ומפנקים, הגזרות סקסיות (גב חשוף, סטרפלס וכדומה) ועם זאת מאופקות.

לא אהבנו: את הליהוק; מה עם קצת ברונטיות? כל הדוגמניות הצטיינו במראה עור בהיר וחיוור מאד, בעלות שיער בלונדיני עד שטני.

בונוס: התרגשות שיא נרשמה בקרב הקהל עם עלייתו של קוואלי לבמה (עם אשתו אווה) ולמשמע "איי לאב יו", שירה לעבר האורחים.
בשורה אחת: עיצובים מרטיטים, מלטפים ואלגנטיים היישר ממילאנו.

מנומרות או לא להיות. קוואלי ממשיך עם הקו הנשכני גם בארץ (צילום: אבי ולדמן)