"לא נתתי לטרגדיה המשפחתית לנהל את חיי"
מיכל ירסאנש מנגיסטו היא מעצבת אופנה מבטיחה עם סיפור חיים מטלטל: היא איבדה את הוריה כשהייתה בת 12, ניצלה משריפה והיום מתמודדת עם סרטן השד, אבל כל זה לא הפך אותה לפחות אופטימית
ישנם אירועים שנחרטים ונצרבים בתוכנו גם בחלוף השנים, אומרת מעצבת האופנה, היזמית ואשת העסקים מיכל ירסאנש מנגיסטו. במקרה הפרטי שלה, האירוע המכונן היה חגיגת בת המצווה שלה ביוני 1999. "בנות הכיתה שלי, חברותיי עד היום, הגיעו לשמוח איתי. אימא הגישה פופקורן ולחם אתיופי והייתה שמחה אמיתית. הייתי מוקפת במשפחה הנהדרת שלי: הוריי וששת אחיי ואחיותיי, זה היה בית של אהבה. הרגשתי ילדה בת מזל וכבר אז הצבתי לעצמי מטרה: להפוך למעצבת אופנה ולרגש אנשים עם בגדים פרי עיצובי". ארבעה חודשים אחרי, רצף החיים המשפחתיים התנפץ באחת נוכח טרגדיה נוראית. שבר אימתני. שבעת הילדים הפכו ליתומים מאב ואם. הבכור היה תלמיד י"ב בן 18, הצעיר בן 4. רק ארבע שנים קודם לכן עלתה המשפחה מאתיופיה לאתר קראוונים בחיפה ומאוחר יותר קבעו את ביתם במעלה אדומים. "קיבלתי בוקס ענק בבטן כשהוריי נעלמו. יום אחד פתאום אין לך זוג הורים, זה חותך אותך, כאילו שתעודת הזהות שלך נעלמת ואת לא יודעת מי את ומי תגדלי להיות. הייתי ילדה באבל, לא אחת התרסקתי, אבל קמתי מהשפל ולא נתתי לטרגדיה המשפחתית לנהל את חיי. הפכתי את הכאב לכוח, אנשים האמינו בי ואני האמנתי בעצמי. ככל שהזמן עבר למדתי להיות מאושרת, לקבל ולאהוב את עצמי. מתוך השבר הגדול קיימתי את ההבטחה שלי מגיל 12 והקמתי את מותג האופנה שלי אקאל (AKAL), על שם אימא שמתה בת 40 בסך הכול".
"קיבלתי בוקס ענק בבטן כשהוריי נעלמו. יום אחד פתאום אין לך זוג הורים, כאילו שתעודת הזהות שלך נעלמת ואת לא יודעת מי את ומי תגדלי להיות"
על הטרגדיה עצמה היא לא מדברת ולא מציירת אותה במילים. הפצע העמוק נשאר פעור בתוך המשפחה. "טרגדיות קורות בכל מקום, אני לא ראשונה ולא אחרונה. אין דרגות לכאב, מה יותר כואב? אישה שמתאבלת על בעלה, אישה שעברה לידה שקטה? חברה שלי עברה במעבר חצייה בדרך ליום הולדתה ומתה. גם דיכאון אחרי לידה זו טרגדיה וגם ילד עם תסמונת דאון. והשאלה היא איך אתה אוסף את עצמך מהטרגדיה ובורא לעצמך עולם טוב יותר. כמו אישה מוכה, האם היא תרביץ לילד שלה או תחנך אותו אחרת? אני בחרתי בדרך השנייה ואני יודעת: בזכות הכאב אני מי שאני היום. אני חיה עם האובדן של אימא כבר 20 שנה. החוסר שלה קיים בכל צומת בחיי. יש לי הרבה מגרות עצב ומגרות חסר. תמיד רציתי לזכור אותה לא באמצעות תמונה שלה בבית, אין אצלי אף תמונה שלה או תמונה משפחתית, מסגרתי רק תמונה של שמלה אתיופית אתנית. בתחילה קראתי למותג בשם שלי, רק כשהוא גדל יכולתי לקרוא לו AKAL, השם של אימא עם החותם שלי".
מיכל ירסאנש מנגיסטו (33), היא מעצבת אופנה מצליחה. היא הרשימה מאוד בתצוגת חממת מפעל הפיס בשבוע האופנה בשנה שעברה ולאחרונה זכתה בתואר "המעצבת המבטיחה בטקס פרסי האופנה של מגזין 'את'". "אני אתיופית ישראלית אבל אני קודם כל מיכל מנגיסטו, אומנית שמעזה ולוקחת סיכונים", היא אומרת. היא נעימת פנים, נחושה ומלאת ביטחון בכוחה וביכולותיה להיות מעצבת אופנה בינלאומית וגם סרטן השד שתקף אותה לאחרונה לא מרפה את ידיה. "הגידול התגלה באוגוסט האחרון. בנובמבר עברתי כריתה חלקית והשד שלי נראה כמו תפוח נגוס" היא אומרת.
"תעשיית האופנה בארץ לא מפרגנת ולא מאתגרת מעצבים צעירים, מעצבים חוששים שתגנבי להם"
מראש חשבת לשמר בעיצובים את המסורת האתיופית?
"לא. באתי להיות מעצבת עם חזון, עם אהבה לאופנה וכזאת שרוצה לרגש אנשים. חיברתי את המיומנויות שלי באופנה עם הזיכרונות שלי כילדה קוטפת כותנה והבאתי את לובן הכותנה עם אינטרפרטציה לשמלה המודרנית. אז אני מביאה את זכרונותיי כילדה אבל אני ישראלית והפכתי את הזיכרונות למשהו פועם ועכשווי. פתחתי קבוצה של רוקמות ביפו, כולן יוצאות אתיופיה בגיל השלישי, ולימדתי אותן רקמה כדי להזכיר להן את אתיופיה ולחזק את המיומנויות שלהן. אילו אימא הייתה רואה אותי היא הייתה גאה בי".
תעשיית האופנה בארץ מפרגנת לך?
"לא. היא לא מפרגנת ולא מאתגרת מעצבים צעירים, מעצבים חוששים שתגנבי להם. למזלי פגשתי את קארן אוברזון שהתרשמה ממני, והייתה לי סוג של מנטורית".
שדות כותנה לנצח
היא נולדה בכפר קטן בגוביה, לא רחוק מגונדר, רביעית משבעה ילדים, בת ראשונה אחרי שלושה בנים. בין אחיה יש שניים מפורסמים: מסגנאו (34) הזכור לטוב כפיינליסט של "הישרדות" ב־2017 ועכשיו הפך לשף, ואלמז (28) כתבת לענייני משפט של רשת 13. אימה הייתה בת 15 כשנישאה לאביה שהיה בן 17. האומנות הייתה שם תמיד. אימה ארגה ורקמה ואביה היה צורף ובן למשפחת צורפים. אביה היה יהודי, אימה, למרות שנולדה למשפחה יהודייה, לא נחשבה ליהודייה, כי אימא שלה התנצרה, אך עברה תהליך גיור כשנה לפני מותה.
איך נראתה הילדות בכפר?
"הייתה לנו ילדות מאושרת. לאבא היה מעמד גבוה, המשפחה לא הייתה מפשוטי העם. באתיופיה המעמד של המשפחה נקבע לפי השטחים והמרעה שיש לך. היו לנו בעלי חיים ושדות תירס וכותנה. זיכרונות ילדותי הם של ריחות הגשם הראשון, המים שהבאתי מהבאר. הייתי קמה מוקדם בבוקר לחרוש עם אבא את האדמה או שהלכתי לרעות לידו והייתי הולכת עם אימא לאסוף את הכותנה. עד היום אני רואה בעיני רוחי את ההילה הלבנה של הכותנה ואיך למדתי מאימא לארוג בגדי כותנה בנול. בית הספר שם הוא לא חובה, אין חינוך חובה, אבל אני למדתי בקהילה היהודית".
למה החלטתם לעלות לארץ?
"אימי לא רצתה, אבל אבא רצה לבוא בעקבות המשפחה שלו. עלינו לבד ב־1995, בלי שום מבצע. אבא מימן הכול. הועברנו למרכז קליטה בחיפה וכעבור שנה הגענו למעלה אדומים. קנינו בית. הבטיחו לאבא חמישה חדרים ומצאנו ארבעה. הבנים היו בחדר אחד והבנות בחדר נפרד. היום, כשאני חיה בתנאים אחרים עם חדר שכולו שלי, אני מבינה שמה שהחזיק אותנו זה הביחד שלנו, לא ראינו אף פעם מה חסר כי היינו משפחה מאושרת. הבית היה דתי מאוד. למדתי בבית ספר דתי ולבשתי רק חצאיות. חברות שלי מהתיכון רצו לבוא לישון אצלנו, למרות שהיה צפוף. הכול נראה מבטיח. אבא עבד כגנן בעירייה ואימא עבדה כגננת בעירייה וגם היינו עוזרים לה לנקות מדרגות. גם אם היה קושי, הוריי לא פצו פה על קושי בחיים החדשים, בעולם המערבי, ועד היום אני לא יודעת אם זה היה אושר פייק".
כלומר?
"מהילדות באתיופיה אני זוכרת שהיה הרבה כבוד לגבר. אישה אתיופית שם צריכה לשטוף לבעלה את הרגליים לפני השינה, להגיש לו את הקפה, להכין לו את האוכל, זה היה נורמטיבי ואימי חיה עם המציאות הזאת בטוב. כל השכנים שלנו התרשמו מאוד מהזוגיות של הוריי, כששמעו מה קרה, נדהמו. כולם אמרו שהם היו זוג טוב, אפילו זבל זרקו יחד. אני זוכרת שאחרי הטרגדיה שאלתי את עצמי מה קורה פה, רגע אחד הייתי כל כך שמחה וברגע שני אני צריכה לאסוף את הרגשות".
"טרגדיות קורות בכל מקום, אני לא ראשונה ולא אחרונה ואין דרגות לכאב"
מה עשו עם שבעת היתומים אחרי האסון?
"הרשויות חיפשו את הפתרון הקל, לפזר אותנו בפנימיות. אבל אחי הגדול סירב לשמוע על האפשרות הזאת ודרש שנישאר יחד. למזלנו גם השופטת שדנה בעניין שלנו המליצה להשאיר אותנו יחד והגענו לעמותת 'אור שלום', עמותה ללא כוונות רווח שפועלת למען ילדים שהוצאו מהבית בנסיבות שונות. המנכ"ל חיים פיינגולד ונוגה שעבדה איתו פתחו בית במיוחד בשבילנו בשיתוף משרד הרווחה. עד היום אני מברכת על כך שנפלנו על האנשים הכי טובים. לבית נבחרה מנהלת בשם ענת, ונבחרו זוג הורים, גלית ושלומי, שהיה להם ילד בן שנתיים. היא הייתה בת 20 והוא בן 25. היא עבדה במשרה מלאה בבית והוא בחצי משרה כי הוא היה איש משטרה, הם עקרו את עצמם מחייהם הקודמים".
היכן היה הקושי הכי גדול שלך?
"היו הרבה קשיים, הם היו לבנים ואנחנו לא. התרבות האתיופית עליה גדלנו הייתה שונה ולא ידעתי איך אפשר לבנות בית חדש על היסודות האתיופיים שלנו. זה יכול היה להיות בקלות כישלון. מצד אחד הייתי אימא לאחיי הקטנים אבל עדיין הייתי ילדה לא קלה, מורדת. לא בטחתי באף אחד כי אם ההורים שלי, שהיו הלב שלי, נעלמו בבת אחת, למי כבר אפשר להאמין. הייתי ילדה באבל. בתקופה הראשונה הייתי אנטי, היה בי כעס גדול והייתי בורחת. עשיתי את המוות. השאר היו קלים לעומתי. מסביב אמרו עלינו שאבא לבן לקח ילדים שחורים ולקח לי זמן עד שהבנתי שמותר לנו לבכות אבל בשביל להתחזק, לא כדי לרחם על עצמנו".
את מתגעגעת להורים?
"אני חיה יותר זמן בלעדיהם מאשר איתם אבל לאט לאט הזיכרונות הופכים להיות ממוסגרים. אני, למשל, לא זוכרת לילה ראשון בלי אימא וגם לא זוכרת שינקתי. יש שכחה שהיא טובה. את לומדת היכן להשקיע את האנרגיה שלך והיכן לא".
לבד בבצלאל
בגיל 18 היא אולצה לעזוב את המעון המשפחתי. כך על פי החוק היבש, היא מסבירה. "מרגע שאת בת 18 – את אחראית לחייך ויש לי ביקורת קשה כלפי המערכת. אם היה מדובר בילד ביולוגי, היו מתנערים ממנו? הרי גם בגיל 40 היו מחבקים אותי. במקרה שלי הצלחתי לשרוד, אבל אני בטוחה שיש מקרים שמה שבנו בשנים במשפחתון, יכול להתקלקל בהיעדר מסגרת מגיל 18".
התחנה הבאה הייתה בצלאל. "הייתי אתיופית יחידה במחלקה לעיצוב אופנה ויש לי משם שש חברות נפש, החברות הכי טובות שלי: יש הודית, מרוקאית ואשכנזיות, וכולנו עוסקות באופנה, מצורפות עד נעליים ובגדים. סיימתי את הלימודים בהצטיינות ולז'קט הראשון שעיצבתי קראתי AKAL".
ערב פרויקט הגמר בבצלאל, כשהקולקציה כבר מוכנה, התעוררה בדירתה השכורה בירושלים לכל צווחות עזות. שריפה שפרצה בבניין הגיעה לדירתה וכילתה את הדלת. "התקשרתי לשלומי, שש שנים אחרי שעזבתי את הבית, ואמרתי לו, 'אני נשרפת, הולכת למות', ידעתי שהוא היחיד שיוכל להציל אותי. הוא אמר לי להתעטף מייד במגבת רטובה וכשהתעוררתי הייתי באמבולנס בדרך לבית חולים. לפרויקט הגמר קראתי 'מעברים', משל לנדידת ציפורים. אמרו לי שאספר את הסיפור שלי ואני רציתי שכל אחת תרגיש את הנדידה שלה, אבל כל העיצובים נשרפו. עבור מי שלא היה לה בית יציב מזה שנים, כשגם מה שיש מתפרק, זה תוהו ובוהו. אחרי שהתאוששתי חזרתי לאיורים, עיצבתי מערכות לבוש בשילובי בדים טבעיים עם צביעות שאפשר להתעטף בהם בכל נדידה. כשהמעצבת תמי חומסקי, שהייתה בפאנל, אמרה שהבגדים שלי החזירו אותה לנדידות של משפחתה שעברה שואה, הרגשתי ניצחון, וששון קדם אמר שהוא רוצה להיות עטוף בשמלה שלי. כולם אמרו שהפתעתי ואני שמחתי, לא כי אני צריכה לרצות את העולם אלא בשביל עצמי. בערב הזה היו איתי גלית ושלומי וחיים פיינגולד מעמותת אור שלום וענת וג'יין הגיעה עם בן זוגה ממישיגן. ורק אימא שלי לא הייתה אבל היא נמצאת איתי תמיד בכל צומת בחיי".
העובדה שאת אתיופית הפריעה לך בחיים?
"כן, החברה שלנו היא חברה מבקרת. אנחנו ארץ אוכלת יושביה. גם אם אתה יתום, אם אתה גיי, שחור, ערבי או נכה, או עם שוני אחר. אנחנו דורסים, לא נותנים כבוד והרי הדם של כולנו הוא אדום. ילדים לא נולדים גזענים, אנחנו הופכים אותם לכאלה. אם אני מגיעה לבניין קצת יוקרתי חושבים שאני המנקה. כשאני הולכת עם חברה שלי שהיא נכה על כיסא גלגלים לא מבינים למה המטפלת שלה לא עוזרת לה. בחברה שלנו השחורים הם מנקים, מטפלים בקשישים וכאלה שאין להם השכלה. אני חשבתי להיות מזכירה אחרי הצבא. 'את מיכל?' שאלה אותי המראיינת כשנפגשנו. 'כן' עניתי. הלסת שלה נשמטה, 'לא נשמעת אתיופית', היא הגיבה ספונטנית ואני בתגובה קמתי והלכתי. אני יכולה לבכות על זה אבל את האנרגיות שלי אני שמה במקומות אחרים. אבא שלי היה אומר שלום לכולם, למנקה הרחובות ולכל מי שעבר בדרכו וגם אני כזאת".
עם המודעות שלך חשבת פעם ללכת לפוליטיקה?
"לא. אופרה ווינפרי אמרה פעם 'תשנה את העולם במקומות שלך' ואני אשנה עם הדגל של AKAL".
למי את מעצבת?
"לנשים שמעריכות אופנה איכותית ומקורית ושיודעות מה הן רוצות מעצמן. אני מוכרת בחנויות ברחבי הארץ, בבוטיקים בכפר אז"ר, ברמת השרון ובחו"ל, במכירות ביתיות. לאחרונה עשיתי זאת במיאמי. אני רוקמת את זיכרונותיי ואת ליבי והסיפור האישי שלי פועם בכל דגם".
כבר שש שנים היא מנהלת סיפור אהבה עם רומן גילמן (35), מהנדס ממוצא רוסי שעלה לארץ לפני הרבה שנים. "הכרנו באפליקציה, חברות שלי שמו אותי בטינדר או משהו דומה, הוא החבר הרציני הראשון שלי. לא הייתי לבבית ומתוקה, בכלל, המחזרים שנאו אותי כי הייתי ביץ' קשוחה. החוזק שלי הפחיד גברים. בדייט הראשון לא נתתי לרומן לשלם על היין שלי. רומן הוא בן זוג מדהים ומכיל את האנרגיה שלי. אני שובבה צוהלת ורעשנית, אש ותמרות עשן, והוא שקט עם לב זהב. אנחנו מאוד שונים בתרבות ויש לו הורים מקסימים. כששואלים אותי איך אימא שלו קיבלה אותי אני תוהה למה לא שואלים איך משפחתי קיבלה אותו, האם בגלל שאני חומה? למה לשפוט ככה? אנחנו גרים יחד באהבה גדולה אבל בואי נשמור על פאסון, אני לא מאמינה בסיפורי אגדות ונסיכים. אני מאוד עצמאית, רומן נותן לי להיות מי שאני. חתונה? לא יודעת, אני זורמת עם החיים, אם הוא יציע אגיד כן, או לא יודעת, אבל אני יודעת שארצה להיות אימא. לא יודעת באיזו קונסטלציה, כרגע ממילא זה לא אפשרי. אם הייתי נשארת באתיופיה אולי היו לי 20 ילדים, אולי יום אחד אאמץ ילדים. אני רוצה להעביר הלאה מה שקיבלתי מהעולם. אני כאן כדי להעביר מסר, אני חיזקתי את עמוד השדרה שלי למרות נקודת הפתיחה. בעזרת אנשים טובים שהקיפו אותי ונתנו לי אהבה, אמונה וסבלנות למדתי להיות חזקה קודם כל לעצמי".
והלאה?
"הייתה לי שנה מדהימה מבחינה מקצועית, השוו אותי למשכית. מבחינה אישית היא הייתה קשה יותר. במהלך הכנת הקולקציה השנייה שלי, Back to Home, הרגשתי כאב מוזר בשד. עשיתי ממוגרפיה ושלחו אותי מיד לכירורג שד. בחיים לא הלכתי עד אז לבדיקות, כשעבדתי על הקולקציה כבר ידעתי שאני חולה. בחודש דצמבר בוצעה כריתה חלקית, חודש הייתי מנותקת, בהתחלה הרגשתי פגומה, חצי צד פוזל. רומן היה כל הזמן איתי תומך ואוהב ואני הייתי צריכה להמשיך לחייך. הכשרתי עובדת ויש לי תופרת ומנהלת סטודיו. עכשיו הסרטן לא נשאר ברקמות ואני עם יד על הדופק ואני עוד לפני לידות. כרגע זה לא מפריע לי ולא עשיתי שחזור, נשים לא צריכות להסתיר את הצלקות בגופן. אני לא יכולה להרים דברים כבדים והדבר הכי חשוב בכל התהליך הזה הוא שלמדתי לבקש עזרה. אחותי היפהפייה אלמז דיגמנה לי את הקולקציה, יש לה הילה נהדרת סביבה, היא ילדה מתוקה וחיננית ואחרי הניתוח הייתה שם בשבילי ואני לא האמנתי שהנסיכה הזאת תקלח אותי. פתאום עשינו חילופי תפקידים ואני מוקירה לה תודה ענקית על כל העזרה".
את מאוד אופטימית.
"אני מחייכת לעולם והוא יחייך חזרה. אנחנו צריכים לאהוב את עצמנו, לא לפחד להעז ולקחת סיכונים. אני מאמינה שאומנות יכולה לשנות כי אומנות היא שפה ואני מרגשת באמצעותה, בלי מילים. אני פה בשביל להישאר ואני רוצה להפוך את AKAL למותג בינלאומי, לבנות בית אופנה לנשים בארץ ובחו"ל עם צוות חזק של נשים. אני מלמדת רקמה ועומדת לפתוח חוג. רוצה להביא ל־AKAL את כל האומנות האתיופית, אריגה בנול, קדרות, קרמיקה, קליעה בקש. רוצה שנשים ידעו את כוחן. כבר קיבלתי הצעות להשקיע בי אבל אני רוצה לעבוד קשה ולא שכסף ינהל אותי, וכשתגיע ההצעה הנכונה – אני אדע".