מתמודד האירוויזיון לשעבר בריאיון: "לא רוצה לבזבז את שארית חיי בכעס"

מיכאל בן דוד דרוך ומצפה בכיליון עיניים לתפקיד חייו – והפעם לא על הבמה, אלא בחיים האמיתיים. אין דבר שהזמר והשחקן, שייצג אותנו באירוויזיון 2022, רוצה יותר מאשר להיות אבא. לאחרונה הוא ובן זוגו רועי עשו את הצעד הראשון בדרך להגשמת החלום.

>> הלוק של יובל רפאל לאירוויזיון נחשף – אבל כל העיניים על הידיים שלה

"הודעתי לרועיקי שקבעתי לנו פגישה בסוכנות פונדקאות, ומאז כבר התחלנו את התהליך", הוא מספר בפתיחות. "זה החלום שלי מגיל צעיר. תמיד הייתה לי גישה לילדים – גידלתי את האחים הקטנים שלי ואת האחיינים. אבהות ומשפחה מאוד משמעותיים עבורי. פעם חלמתי על חמישה ילדים, בית מלא ושוקק חיים, אז הגיע הזמן להתחיל".

"מאז המלחמה ירדו 80 אלף עוקבים מאירופה. קיבלתי המון הודעות נאצה ושנאה. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר, אבל זה לא מעניין אותם. אז אמרתי לעצמי: 'ברוך שפטרנו'. ישראל חשובה לי יותר מהכול"

 

>> יש'תה ברמות: נונו היא הפופסטאר שהיינו צריכות – מהסיבה הזאת

ביולי הקרוב הוא יחגוג 29. את רועי (34), אמן המעצב כלים מבטון, הוא הכיר בתקופת הלימודים בבית הספר למשחק "בית צבי".

"לפני רועי היה לי קשה", הוא מתוודה. "כל מה שקשור למיניות ולאינטימיות היה אצלי סגור – ואז רועיקי הגיע. אנחנו מאד שונים, אני מוקצן והוא הנורמלי – ואולי זה הסוד. הוא האהבה הראשונה והאחרונה שלי".

רגע לפני שעלה על בימת האירוויזיון ב-2022, הוא כרע ברך והציע לאהובו להתחתן. התשובה, כמובן, הייתה כן. "התחתנו לפני שנתיים באולם גאיה בחדרה. כל המשפחה הגיעה – חוץ מאימא שלי האהובה. האישה הכי חשובה בחיי לא באה לשמוח איתי בשמחתי. היא אישה דתייה, והיא התביישה".

נפגעת?
"זה כאב לי מאוד. אני יודע שהיא לא התכוונה לפגוע בי, אבל אימא חשובה ללב שלי, וכל אחד מאיתנו היה צריך לעבור את הדרך שלו. לקח לה זמן – בערך שנה – להבין שאם היא רוצה אותי בחיים שלה, היא צריכה לקבל את רועיקי. הייתה תקופה של נתק, אבל זה כבר שייך לעבר ואנחנו אחרי זה. היום היא אוהבת אותו מאוד, והיא אוהבת אותי יותר מכל הילדים שלה. לא בא לי לבזבז את שארית חיי בכעס. אני לא מבין איך אנשים שורדים בלי אימא בחיים שלהם".

"אנחנו מחפשים פונדקאית. הנשים האלה – לנשק להן את הידיים ואת הרגליים. אין מצווה גדולה יותר מלהביא חיים לאחרים, ולא מדברים על זה מספיק"

ספר על תהליך הפונדקאות.
"עברנו מסוכנות לסוכנות. אני יותר זורם וקליל מרועיקי, הוא כזה שבודק כל דבר לעומק. בסך הכול, התהליכים די דומים בין סוכנויות הפונדקאות, ומה שהכריע היה המקום שהצליח לגרום לנו להרגיש שיש לנו רשת ביטחון, שאנחנו בבית. בסופו של דבר בחרנו בסוכנות 'סורמום', סוכנות בינלאומית לפונדקאות ותרומת ביציות. הם מציעים ליווי מקצועי, רפואי, רגשי ומשפטי לאורך כל הדרך – מהתכנון ועד ללידה וקבלת האזרחות של התינוק. יש גם שקיפות מלאה וגם סיוע במימון התהליך. התחלנו לפני חצי שנה. אני בכלל רציתי לעשות את זה בגיאורגיה, אבל שם זה לא חוקי כשמדובר בזוג חד-מיני, אז בסוף נעשה את זה בקולומביה".

"אנחנו עדיין מתלבטים אם ללכת על אחד או על שניים. צריך להבין שזה תהליך מאוד אמוציונלי – אם נחליט ששנינו עושים את זה, יהיו שתי פונדקאיות, ושני עוברים, מה שאומר סוג של תאומים שיגדלו יחד"

 

הבאת ילד לעולם באמצעות פונדקאית היא נושא שנוי במחלוקת. לצד הזוגות החולמים על הורות, יש מי שרואים בכך פרקטיקה טעונה מוסרית, שמעוררת שאלות קשות על ניצול נשים, בעיקר במדינות עניות, שנאלצות להשכיר את גופן בשל מצוקה כלכלית. יש הטוענות כי מדובר בפגיעה בזכויות נשים ובמסחור של גוף האדם, מנגד יש הסבורים כי זו בחירה מודעת ולגיטימית שמאפשרת להן שיפור חיים והעצמה כלכלית.

בן דוד ובן זוגו עדיין בחיפושים אחרי האחת.

"אנחנו מחפשים פונדקאית. הנשים האלה – לנשק להן את הידיים ואת הרגליים", אומר בן דוד, "אין מצווה גדולה יותר מלהביא חיים לאחרים, ולא מדברים על זה מספיק. בינתיים בסוכנות בארץ מלוות אותנו שתי נשים מדהימות – יעלה, ואידה המנכ"לית, שמזכירה לי מאוד את דודתי, שגידלה אותי כילד הומו באשקלון. יש המון ביורוקרטיה".

ולא רק ביורוקרטיה – גם שאלות הרות גורל עומדות לפניהם, כמו למשל: בזרע של מי להשתמש. "החלטנו שאנחנו עושים עוברים לשנינו", משתף בן דוד, "אנחנו עדיין מתלבטים אם ללכת על אחד או על שניים. צריך להבין שזה תהליך מאוד אמוציונלי – אם נחליט ששנינו עושים את זה, יהיו שתי פונדקאיות, ושני עוברים, מה שאומר סוג של תאומים שיגדלו יחד".

וואו. מפתיע. וגם יקר.
"אני מדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי. אני מייחל לילד בריא ורוצה לגדל אותו בצורה שמחה ובטוחה. אני גם כבר חושב איזו סבתא נהדרת אימא שלי תהיה".

אתה מדמיין כבר איזה מן אבא תהיה?
"אני מדבר על זה עם הפסיכולוגית שלי. אני מייחל לילד בריא ורוצה לגדל אותו בצורה שמחה ובטוחה, ואני גם כבר חושב איזו סבתא נהדרת אימא שלי תהיה".

"לא באמת יצאתי מהארון. זה היה כתוב לי על המצח"

בן דוד הוא בן לאימא מאוקראינה ולאב ממוצא גיאורגי. הוא עצמו נולד בארץ וגדל בבית דתי באשקלון, שני מתוך חמישה ילדים. הוריו גרושים כבר שנים רבות. אימו עברה לפתח תקווה, חיה בזוגיות שנייה והתאלמנה. אביו מתגורר באשדוד. בשנים האחרונות הוא ואביו חידשו את הקשר.
"הוא בסדר, איש חמוד אבא שלי", אומר בן דוד בטון מפויס, אחרי שנים קשות.

"היו לי קשיים בילדות. לפני 20 שנה, באשקלון, חטפתי מכות, סבלתי מהצקות וחרמות בגלל הקול והמוחצנות שלי", מספר בן דוד. "אבל למרות הכול, בזכות אימא שלי חוויתי גם ילדות מרתקת, עם ביטחון עצמי. אימא שלי הייתה כל כך יפה, ועד היום היא אישה מדהימה. היא מאוד מוזיקלית ומלאת ביטחון, והביטחון שלה דבק בי. פעם היא ניגנה בכינור, והיום היא מלמדת מוזיקה בגני ילדים".

בשנות החטיבה והתיכון למד בן דוד בפנימיית הכפר הירוק, ושם הדברים התחילו להשתנות. "בהתחלה לא היה קל", הוא מספר. "אבל כשאתה חי עם אנשים, עם הזמן אתם הופכים למשפחה. שם גדלתי להיות מי שאני היום".

"לפני 20 שנה, באשקלון, חטפתי מכות, סבלתי מהצקות וחרמות בגלל הקול והמוחצנות שלי. בזכות אימא שלי חוויתי גם ילדות מרתקת, עם ביטחון עצמי. אימא שלי הייתה כל כך יפה, ועד היום היא אישה מדהימה. הביטחון שלה דבק בי"

"האישה הכי חשובה בחיי לא באה לשמוח איתי בשמחתי. היא אישה דתייה, והיא התביישה. זה כאב לי מאוד. אני יודע שהיא לא התכוונה לפגוע בי, ככל אחד מאיתנו היה צריך לעבור את הדרך שלו"

 

בן דוד למד במגמת מוזיקה, ואחרי שירות צבאי ביחידה מסווגת במשרד הביטחון, המשיך ללימודי משחק בבית צבי.

מתי יצאת מהארון?
"לא באמת יצאתי. זה היה כתוב לי על המצח".

בן דוד לא מבין למה נדמה שהקריירה שלו קצת נעצרה. נכון, זה התחיל בפיק באירוויזיון, אבל לדבריו הוא לא עצר מאז, לא מתכוון לעצור – והוא כאן כדי להישאר.
"האירוויזיון קרה בשלב די מוקדם בחיים שלי, אחרי שלוש שנים של לימודים בבית צבי. זה היה מבחינתי בונוס, פרס, אבל אין אמן שיגיד לך שהכול קורה ביום אחד. הקריירה נבנית דווקא אחרי", הוא אומר באופטימיות וביטחון. "הגעתי משום מקום כשחקן מתחיל, והבנתי שמה שבא מהר – גם נעלם מהר. מבחינתי קריירה היא דרך, בצעדים בטוחים ואיטיים. אתה שומע הרבה 'כן', והרבה 'לא' – וזה חלק מהדרך".

אז מה אתה עושים בימים אלה?
"הצטרפתי ללהקת 'נוער שוליים' כסולן, במקום מיקי אגי, ומאז אני מוצא את עצמי בזאפות ובבארבי. עכשיו אני גם בתיאטרון – בתפקיד ראשי בהבימה, בעיבוד הבימתי לסרט הקאלט 'הרפתקאותיה של פרסיליה מלכת המדבר', שיצא לפני 30 שנה. אני משחק שם לצד לי בירן ויחזקאל לזרוב, בבימוי משה קפטן. זה מחזמר חשוב שעוסק בלהט"בים, עם מסר מאוד מרגש, ומבחינתי זה ציון דרך בקריירה שלי. חוץ מזה, הוצאתי סינגלים, ובקיץ צפוי לצאת אלבום מאוד אישי, עם שירים שאת רובם כתבתי בעצמי. האלבום מדבר על זוגיות, וגם על כאב".

יכול לתת דוגמה?
"יש שיר שנקרא 'שלם'. הוא מדבר על מה שעברתי כילד – ועל מה שעוברים גם ילדים אחרים שהם שונים. אני שר שם: 'כשכולם רצו, אני נתתי, עד שלא נשאר בי כלום. ידעתי שאוכל למצוא מקום שעוד אקרא לו בית, ועדיין לא מצאתי'. זה שיר שהוצאתי מהבוידעם. כתבתי אותו מזמן, ומאז החיים שלי השתנו. מצאתי בית, אבל אני יודע שהרבה אנשים עדיין יוכלו להזדהות איתו".

יש לך מחשבות לפתח קריירה בחו"ל?
"תקופת המלחמה שינתה אצלי דברים. אני מרגיש מאוד שייך לפה. היו לי 200 אלף עוקבים באינסטגרם, ומאז המלחמה ירדו 80 אלף עוקבים מאירופה. קיבלתי המון הודעות נאצה ושנאה. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר, אבל זה לא מעניין אותם. אז אמרתי לעצמי: 'ברוך שפטרנו'. ישראל חשובה לי יותר מהכול".