מחלקת טראומה

במדינה כמו שלנו, שבה נשמעות אזעקות ומתרחשים פיגועים, שלא לדבר על תאונות, לצערנו הרב ילדים לא מעטים חווים אירועים טראומטיים. עם ילדי הגן ובית הספר אפשר לעבד את החוויה הקשה בשיחה, אך איך מסייעים לפעוטות רכים שעדיין לא יכולים לבטא את כאבם במילים?

"המושג טראומה מוגדר כאירוע או חוויה קיצוניים במיוחד", מסבירה דגנית בן-ניסן, פסיכולוגית קלינית ורפואית, פסיכולוגית ראשית במכון להתפתחות הילד במרכז שניידר וחברת הוועדה לילד בסיכון בשניידר.

"ישנם שני סוגי טראומה: טראומה שהיא אירוע חד פעמי קיצוני ושלילי, וטראומה מתמשכת, שהיא רצף אירועים שחוזרים על עצמם ומצטברים לכדי חוויה קשה". לקטגוריה הראשונה שייכים למשל אירועים כמו מוות של אדם קרוב, שריפה, תאונה, פיגוע, רעידת אדמה, ובקטגוריה השנייה מדובר באירועים שעלולים לקרות באופן קבוע, כמו התעללות מצד ההורים".

"ככל שמדובר בגיל רך יותר, המשמעות של הטראומה המתמשכת גדולה מזו של הטראומה החד פעמית. אם לדוגמה פעוט בגיל שנה חווה תאונה או רעידת אדמה, אנחנו מניחים שלא תישאר לו טראומה לאורך שנים. לעומת זאת, אם יהיה חשוף לטראומה מתמשכת, גם בגיל כה רך יש סיכוי שהיא תשאיר את עקבותיה. אנחנו יודעים שבמקרים של טראומה מתמשכת בתינוקות ובפעוטות, יש אצלם שינויים ברמה הפיזיולוגית, הגופנית והמוחית".

בן-ניסן מסבירה את ההבדל בין זיכרון בגיל הרך לבין זיכרון בגיל הבוגר יותר: "הזיכרון הסיפורי עוזר לשחזר מה קרה בדיוק, למשל בתאונה: 'נסענו בכביש, ואז הגיעה מכונית ופגעה במכונית שלנו'. הזיכרון הרגשי, לעומתו, הוא הרבה יותר ראשוני וזוכר את החלק הרגשי של החוויה. לכן בגיל הרך הטראומה המתמשכת חזקה יותר, כי אין זיכרון סיפורי אלא חווייתי. לפני גיל שלוש-ארבע לרוב הדברים נחרתים בזיכרון ברמה הרגשית וקשורים לתחושה של החוויה עצמה".

זיכרונות מהרחם

"הנושאים ההתפתחותיים מגיל אפס עד גיל שלוש בנויים בצורת פירמידה", מסבירה חגית בן-שחר, פסיכותרפיסטית גופנית – מטפלת בתנועה, נשימה וטיפול ממוקד גוף בטראומה, מרצה במכללת רידמן לרפואה משלימה. "בתחתית הפירמידה נמצאים הצרכים הבסיסיים ביותר לקיום, כגון: ביטחון, שייכות והצורך להיות רצוי ואהוב. בראש הפירמידה נמצאים הרצונות והרגשות.

לדבריה, טראומות ילדות ייווצרו סביב פגיעה ביכולת של הפעוט לנכס לעצמו את הנושאים ההתפתחותיים על שלביהם. "למשל, ניסיון להפיל את העובר פוגע בצורך שלו לחוש בטוח ושייך. אובדן של הורה או דיכאון אחרי לידה של האם, עלולים לפגוע בתחושת השייכות, הביטחון והצורך להיות רצוי ואהוב. חוסר מגע פיזי או מגע נוקשה יפגעו בצורך הבסיסי של התינוק לסיפוק צרכיו הגופניים והרגשיים.

בנוסף לכך, גם החיים מזמנים אירועים מטלטלים: תאונת דרכים, גירושי הורים, אובדן, שריפה, מחלה קשה, טיפול רפואי חודרני וכן הלאה". בן-שחר מסבירה שככל שהגיל צעיר יותר כך הפעוט חסר יכולות, כמו היכולת לברוח בעצמו מהאיום, להתגונן, לדבר, לעבד את החוויה הקשה או לנחם את עצמו, ולכן החשיפה לנזקי הפוסט-טראומה גדולה אצלו יותר מאשר אצל מבוגרים.

זוכרים כבר מראשית החיים, גם אם לא במודע. אילוסטרציה: ingimage

האם זוכרים טראומה מגיל הינקות?

בן-שחר: "כן, זוכרים טראומה מגיל הינקות, ואפילו לפני. ד"ר אלכסנדרה פיונטלי, רופאה ופסיכואנליטיקאית, מספרת בספרה 'מעובר לילד' על ג'ייקוב, פעוט בן שנה וחצי, שמטריף את הוריו כשהוא חסר שינה וחסר שקט, נע ללא הפסקה בכל רחבי החדר כמו מונע על ידי צורך כפייתי, כמו מחפש משהו באופן נואש. מפעם לפעם נעצר ליד חפץ ומנער אותו. הוריו סיפרו לד"ר פיונטלי כי את כל שלבי התפתחותו – ישיבה, זחילה, הליכה, דיבור – הוא עבר מתוך חרדה עזה כמו פחד להשאיר משהו מאחור.

מתברר שאחיו התאום נפטר שבועיים לפני הלידה, וג'ייקוב בילה ברחם עם אחיו המת. הסיפור מצביע על האפשרות שקיים קשר בין התנסויות של עוברים בזמן שהותם ברחם לבין התנהלותם כתינוקות.

אפשר לזכור מראשית החיים – גם אם לא זוכרים באופן מודע, הגוף זוכר. ישנם לא מעט סיפורים על אנשים בני 50 ומעלה שחלו, שגופם נחלש וההגנות הרגשיות שלהם נסדקו, ופתאום עלו סיפורי ינקות כסיבה למחלות שצצו בגיל המאוחר".

לא לגרור את הסבל

הסימנים לכך שהפעוט חווה טראומה הם לרוב חרדה, שינויים בהתנהגות, בכי, היצמדות להורים ושינויים בהרגלי השינה והאכילה. כשמדובר בטראומה כמו תאונה או אובדן, בן-שחר מעודדת לטפל בתינוק בהקדם האפשרי.

עדיף לטפל סמוך לאירוע ולמנוע סבל מיותר של שנים. חשוב מאוד לעזור לפעוט לווסת את עצמו וכך לעבד את הטראומה. כשהסביבה תומכת, הפעוט מתמודד יותר בקלות. רצוי שהטיפול יהיה של המערך המשפחתי כולו. בנוסף, ילד שחווה טראומה ולא טופל, יהיה לרוב פגיע יותר בטראומה הבאה".

בתכל'ס שלבי ההתמודדות שימו לב לפעוט בעקבות טראומה * סוגי טראומות: ישנה טראומה חד פעמית וישנה טראומה מתמשכת, שהיא תהליך מצטבר של אירועים קשים. בגיל הינקות זוכרים יותר טראומות מתמשכות מאשר חד פעמיות. * הזיכרון: פעוטות רכים אינם זוכרים אירועים כסיפור, אלא חווים אותם באופן רגשי. * הסימפטומים: חשוב לשים לב לשינויים בהתנהגות בעקבות הטראומה – חוסר שקט, בכי מרובה, בעיות בשינה ובאכילה ועוד, הנמשכים כמה שבועות. * תמיכה וטיפול: נזקי הטראומה עשויים לעבור בעזרת תמיכה רבה והרגעה של ההורים. תמיכת ההורים והסביבה לאחר הטראומה עשויה להקל על ההתמודדות עימה ולמנוע הצטברות החוויה הקשה לשנים הבאות. במקרים שהתמיכה אינה מספיקה, יש לפנות לטיפול מקצועי. * טיפול משפחתי/ דיאדי: כשההורים עצמם בטראומה, עליהם לטפל בעצמם כדי למנוע טראומה משנית אצל הילד.

בן-ניסן מציינת כי לא בכל המקרים יש לפנות מיד לאנשי מקצוע: "חשוב להיות עם האצבע על הדופק ולהסתכל על הפעוט. כמו שלפעמים הגוף חלש ונותנים לו להתאושש לבד ללא תרופות, גם לנפש יש מנגנונים טבעיים לחזרה למסלול.

אך כשזה לא קורה באופן טבעי, יש מקום לטיפול. אם הסימנים לא מרפים לאחר כמה ימים או שבועות, צריך לבדוק את העניין. בדרך כלל תמיכה נכונה של ההורים והרגעה מצידם עשויות להיות מספקות. חשוב להיות ערניים לתגובות הפעוט".

הטיפול בגיל הרך נעשה בדרך כלל בשיתוף ההורים או דרכם. "כמובן שכשמדובר בהורים שיש להם בעיה באינטראקציה עם הילד, כמו במקרה של הורים מתעללים, נעדיף טיפול דיאדי, כלומר הורה וילד", מסבירה בן-ניסן.

"חשוב גם לזכור שהתגובה של ההורה שנכח בזמן הטראומה משפיעה מאוד על הילד, וזה כמו כדור שלג שעלול ליצור עוד ועוד בעיות. הורה שחווה טראומה חייב בעצמו לקבל מענה, כדי לא לפתח טראומה משנית אצל הילד. כמובן שגם הורים שחווים טראומה שבה הילד לא נוכח עלולים לשדר לו את רגשותיהם, וגם זה מצב שדורש טיפול".

בן-שחר מדגישה כי לתמיכת ההורים והסביבה הקרובה יש תפקיד מכריע בהחלמה: "כשמדברים עם פעוט, ואפילו עם תינוק, מסבירים, מנחמים, מלטפים ואוהבים – הוא יכול לווסת את כאבו דרך המבוגר האוהב, והריפוי מתקיים".