מחכה לבד בחושך

זמן רב לא כתבתי למדור והגעגועים גברו. מטלות אחרונות לתואר ושלל הצקות הקרויות בשם הכולל "החיים", הפריעו לי להקדיש זמן לחשוב על מהות חיי ובעיקר על היעדר מה שקרוי בשם הכולל "בן זוג".

הקיץ כבר כאן, בוודאי שמתם לב בעודכם נדבקים לספה הקרובה לישבנכם, ועם הקיץ באות החתונות, ועם החתונות באות השיחות המעיקות עם בנות אחרות שממש בוער להן להגיד לך משפטים כמו "כשלא מצפים זה יבוא" ו"אל תדאגי את עוד צעירה" ושלל משפטים מטופשים שאין בהם דבר פרט לעוד דרך לבאס את הרווקה המבואסת ממילא.

למזלי, אני חולקת את ספסל הרווקות עם חברות טובות ויקרות. יחד אנחנו יכולות להינות מחיי החופש, לחלוק סיפורי זוועה או זימה, ובין השורות ובלי שממש נתכוון – אנחנו מחכות. למישהו.

אז מי פנוי בבאזל?

בזמן האחרון, אני מחכה כל הזמן. אני מחכה בתחנה, אני מחכה בתור בסופר, מחכה ביומולדת שפקדתי, אני מחכה בעבודה, במעלית, במדרגות של הבניין, בגינה הציבורית, בחוף הים, במעבר החצייה. הרי "כשלא מצפים זה בא", לא? אז בבקשה, אני מוכנה לספר בגאווה לילדיי שאמא ואבא הכירו במכבסה.

אלא שכל המתנה שכזו מחביאה בתוכה אכזבה. רגע דק, למדתי כבר להתעלם ממנו כמעט לחלוטין, שהנה שוב, חיכיתי לשווא. גם את מעבר החצייה הזה אני אסיים ממתינה.

האם אני באמת כזו נואשת? האם באמת פסגת השאיפות שלי היא למצוא את הגבר של חיי ולמהר לטגן בשבילו שניצלים? אני מתפלצת רק מלחשוב על עצמי אומרת "כן". אני הרבה יותר ממצבור בשר ושומן (במקומות הנכונים, עלק), שממתין לטבעת ולבחילות בוקר. אני שואפת לפתח את עצמי, להגיע בעצמי למקומות שעדיין לא מצאתי בי, אני רוצה לגדול – כל אלה דברים שאני יכולה לעשות לבד, ללא גבר. למה כל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת שבוודאי היה לי קל יותר בזוגיות?

אני חייבת להודות שאכן קל יותר בזוגיות, ישנו איזה גבר או ישנה איזו אישה שהתחייבו בפניכם לקחת חלק בכם – להשתתף בהחלטות שלכם, לתת עצה, לשמח, לפעמים גם לעצבן. חיים בזוג מקלים כלכלית, מעגל החברים גדל וההיצע החברתי מתפתח. אבל כל אלה לא בהכרח אומרים שחיי הרווקות שלי הם המתנה בלתי נגמרת אליו.

* קראו גם: האם כדאי לעשות סקס עם בתול? רעות ודנה עונות>>

* קראו גם: איך לא לעצבן נשים? מדריך מיוחד>>

* קראו גם: איך מחפשים נכון בן או בת זוג ומוצאים אהבה?

סעיף אחד פחות

למה, אוף למה, הפכה ההמתנה להיות כה משמעותית עבורי?! אני כבר מאבדת סבלנות. האם לא הצלחתי להחכים ולהערים על הקונפורמיות? האם גם אותי הצליחה הבורגנות לתפוס בצווארון? או רק הידיעה שבקרוב, כשתסיים עוד תקופה בחיי, עניין בן הזוג יקבל פתאום פוקוס מיוחד?

בקרוב אני מסיימת את התואר וחוגגת 27, ורשימת הדברים שחייב לסמן עליהם וי הולכת ומתמעטת – הייתי בצבא, הייתי בטיול, הייתי באקדמיה, ועכשיו… לפי כל אמת מידה ונורמה, אני צריכה להיות ברבנות, או לפחות באיזו ארוחת ערב רשמית – מספרת שאבא שלי עובד סוציאלי ואמא שלי מורה.

הסחות דעת שוליות כגון "עומס בלימודים" ושאר שקרים לא יעברו בשתיקה, ולא רק מצד אמא, אלא גם מצידי. פתאום, כל הבעיות שלי עם זוגיות, רווקות וכל מה שביניהן צפות ועולות ודורשות שיתייחסו אליהם.

ההמתנה, לטוב ולרע, היא בגלל שאני יודעת שמיד ברגע שבו אהיה חייבת להתמודד עם בניית מערכת יחסים עם בן זוג, אהיה חייבת להתמודד גם עם כל המחסומים הקטנים, הרגשות המעורבים, החרדות. אני לא ממתינה רק לבואו של סקס קבוע וסיוע במימון בירה, אני ממתינה לבואו של זה שיגרום לי לבקר את כל השדים שיש בי (בכולנו), ולהגיד להם "בו הו, אתה כולה ערימת בגדים שבחושך נראית כמו מפלצת"!

אבל הוא עוד לא הגיע ואני עדיין ממתינה, ולפעמים, רק לפעמים, עדיין מתאכזבת ששוב חיכיתי לשווא.

* עכשיו בדרך האוכל: גאדג'טים מדליקים ורומנטיים למטבח>>

* עכשיו במסע ישראלי: 10 המסעדות הכי רומנטיות בארץ>>>

* עכשיו בחיים אחרים: 4 כללים לזוגיות טובה>>