נלחמות למען האחיות שלנו! מחאת נשים ענקית לשחרור החטופות
בחמישי (14 במרץ) אנחנו יוצאות לרחובות במחאת נשים ענקית למען החזרת 134 החטופות והחטופים שלנו הביתה. רותי קליין, מיוזמות המחאה, בטור שחובה לקרוא
כבר חודשים שאנחנו שרויות בתוך מציאות אלימה. חיות את היומיום בזמן שתחושות כמו אמפתיה ואהבה מקבלות דחיפות משנית לנקמה, שנאה ומלחמה. המציאות והחרדה האדירה שכולנו שקועות בה כמעט לא מאפשרות לדמיין עולם שהיה פועל אחרת. אנחנו מעבירות את הזמן בין צפייה באלימות ברוטלית לרוך העמוק של העצב. כולנו מרגישות שאנחנו יודעות ומכירות את האבל מקרוב. כולם קוראים חדשות, כולם צופים במהדורות לתוך הלילה ולכולם יש לפחות מכר אחד שחווה את הנורא מכל.
>> "זה הורג אותנו": זה מה שעושים לבנות ולאחיות שלנו בשבי
כולנו היינו דבוקות למסך וצפינו בהחזרת החטופים הביתה מתחבקים עם בני משפחתם והלב שלנו התרחב כאילו חיבקנו אותם בעצמנו. עקבנו אחרי כל פרסום רשימה ורק חיכינו לראות את התמונה של ההיא שנגעה לנו בלב, ההוא שהרגשנו איזה חיבור אליו. היינו עטופים בתוך התפאורה והנרטיב שהחדשות מסגרו לנו: אריזה של שמחה והתרגשות עם השיר ״כמה טוב שבאת הביתה״ מתנגן ברקע.
האריזה הזאת נועדה לטשטש ולאפשר לנו לעכל את מה שבאמת קורה מול עינינו. אנחנו לא רואות ילד מחבק את אביו באושר ושמחה, אנחנו רואות ילד שעבר זוועות. אנחנו לא רואות ילדה שסוף סוף פוגשת את חברותיה, אנחנו רואות נפש עדינה שחוותה את הגרוע מכל. משפחות החטופים והחטופות עוברות מה שאף אחת מאיתנו לא יכולה לדמיין. אבל הם רוצים שנדמיין. הם צריכים שנדמיין. אנחנו חייבות לדמיין.
אנחנו לא יכולות להמשיך לעשות לייק בפייסבוק, שר באינסטגרם ולעמוד בכיכר החטופים. אנחנו לא יכולות לשבת בבית ולראות את כל הסרטונים ולהרגיש שזהו, עשיתי מה שהנפש יכולה להכיל. אנחנו לא יכולות לעשות עוד מיצגים, לתלות עוד תמונות חטופים ולעשות מפגשי שירה למענם. אנחנו חייבות להחזיר אותם הביתה.
לפני כמה זמן נסעתי ברמת גן ומעליי התנוסס שלט ענק של Bring Them Home. אלוהים יודע מדוע ברמת גן צריך שלט באנגלית, אבל יותר מזה – אל מי הפנייה? כי חודשים אני שומעת תחנונים שיחזירו אותם. מי הם אותם המחזירים שיבואו אלינו משמיים וישיבו את החטופות אלינו? מי אלה בעלי הכח שיכולים לבחור ולהחליט שדי, הפסקת אש עכשיו ועסקה על השולחן? מי יכולים להקשיב לציבור שלם שזועק "תחזירו אותם"? הקבינט. הממשלה. יש להם שמות, יש להם כתובות, יש להם טלפונים ויותר מזה – יש להם אחריות.
ב-14 במרץ נשים בוחרות בחיים. אנחנו יוצאות לרחובות ומחזירות את הביטחון לידיים שלנו. אין אישה אחת שיושבת סביב שולחן ההחלטות כרגע ויכולה לבחור בחיים, אבל יש מאות אלפים במדינה שלנו שיודעות איך זה מרגיש לאבד את הילד שלך, האחות שלך, בן הדוד שלך. לא כי כולנו חווינו את זה, אלא כי יש לנו יכולות פיזיות להרגיש בלב את מה שקורה סביב, לבחור באמפתיה, להסתכל בחמלה ולהשתמש בכלי הכי חזק שלנו – סולידריות. אנחנו יודעות שלפני כל דבר אחר – עכשיו עושים עסקה, לפני הכל ולמרות הכל. אני יוצאת לרחובות ביום חמישי כי אני לא יכולה שתמשיך לחימה שמביאה לעוד הרג ואובדן. אני יוצאת לרחובות כי אין פעולה צבאית שתביא לפתרון מדיני והחזרת החטופים הביתה.
ביום חמישי ה-14 במרץ בשעה 18:30, אנחנו נפגשות בכיכר דיזנגוף בתל אביב ביחד, בסולידריות. לא נשאיר לבד את האימהות, לא נפקיר את הבנות, לא נוכל לחיות במדינה בידיעה שאם נחטפנו – הופקרנו. אנחנו הולכות לצעוק לקבינט להחזיר את האחיות שלנו, להפסיק לשפוך דם, להפסיק את האש ולהשיב את כולם וכולן הביתה. נשבש כבישים, נעמוד בצמתים, נצעד יחד ונצעק יחד. נרעיד את המדינה עד שכולם וכולן יחזרו.