"סליחה לא תחזיר את ההורים שלי. פיוס אולי יציל את הילדים שלנו"

בחודשים הראשונים אחרי האסון של השבעה באוקטובר, בו איבדתי את הוריי האהובים, בלהה ויעקב ינון ז"ל, שנרצחו בביתם במושב נתיב העשרה, חשבתי שממשלת ישראל והצבא צריכים להשפיל מבט, לכרוע ברך ולבקש ממני סליחה.

>> "ביד אחת צילמתי ובשנייה ניקיתי דם": ספר עדויות חדש על השבעה באוקטובר

סליחה על הקונספציה, סליחה שמימנו את חמאס במשך שנים, סליחה שהפקירו, סליחה שכוחות הצבא שכן הגיעו למושב לא הצליחו להתגבר על שלושה מחבלים שרצחו 20 בני אדם תוך שעה וחצי וברחו חזרה לרצועת עזה, סליחה על החיים שאבדו, על האמון שהתפורר, על הבית של ההורים שלי שנשרף כליל באותו בוקר, על המשפחה שנקרעה לרסיסים.

עם הזמן, ובעקבות השבר הזה, הבנתי דבר מהותי: סליחה היא מבט לאחור, ניסיון ליישב את מה שכבר קרה, למצוא נחמה במשהו שכבר איננו. סליחה לא תשנה את המציאות. ההורים שלי לא יחזרו, הבית החם והקסום שלהם לא יקום מן ההריסות, והמשפחה שלנו לא תשוב להיות מה שהייתה עד השישה באוקטובר.

לשבור את מעגל הדמים

בעל כורחי יצאתי למסע של שאלות שניפץ את הבועה שבה חייתי בה עד האסון. החלטתי להתעמק במהות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ורציתי להכיר פלסטינים באופן ישיר וללא מתווכים, בשביל לנסות להבין איך אפשר לשבור את מעגל הנקמה והדם. חיפשתי מה ואיך אני יכולה לעשות כדי שהעתיד של הילדים שלי ושל הילדים של השכנים הפלסטינים שלנו יהיה אחר.

"סליחה היא מבט לאחור, ניסיון למצוא נחמה במשהו שכבר איננו. סליחה לא תשנה את המציאות. ההורים שלי לא יחזרו, הבית החם והקסום שלהם לא יקום מן ההריסות"

 

המסע הזה הוביל אותי לפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, ובשנה האחרונה אני משמשת כיו"ר הוועד המנהל. בפורום, מי שחוו אובדן משני הצדדים בוחרים לומר: אפשר אחרת. הכרתי שם את ליילה אלשייך מבתיר, שאיבדה את בנה קוסאי, שהיה בן חצי שנה ומת לה בידיים לאחר שפיתח תגובה אלרגית לגז מדמיע שפוזר ע"י צה"ל בכפר, והגעתם לבית החולים לא התאפשרה עקב המחסומים. הכרתי גם את יעקוב רבי, שאשתו נהרגה מסלע שנזרק על מכוניתם על ידי מתנחלים בערב שבת. ופגשתי עוד ישראלים ופלסטינים רבים שאיבדו את היקר להם מכל בסכסוך, ובכל זאת בוחרים בדיאלוג, בהכרה בכאב המשותף ובקריאה בלתי מתפשרת לסיום הסכסוך בדרך לא אלימה.

הבסיס לפעילות בפורום הוא פיוס. בעוד סליחה היא מבט לאחור, פיוס הוא מבט קדימה. הוא לא מבקש למחוק את הכאב, לא מתנה את ההמשך בוויתור על הזיכרון או על תחושת העוול. פיוס הוא בחירה לראות את מה שקרה, להכיר בו, ובכל זאת לבחור בעתיד אחר – בלי לשכפל שוב את מעגל הנקמה והאובדן.

פיוס הוא לא חולשה ולא ניסיון לטשטש את האמת. זו אמירה נוקבת: אנחנו לא מוכנות להמשיך לחיות במציאות שמייצרת עוד ועוד יתומות, יתומים ושכול בשני הצדדים! אז השנה, כשאנחנו אומרות "סליחה" במעגלים האישיים שלנו, אני מזמינה לחשוב גם רחב יותר: לא רק על הסליחה שלא תמיד אפשרית ולא תמיד מקדמת, אלא על הפיוס שכן. פיוס שנולד מהכרה. פיוס איננו ויתור על מה שהיה, אלא אומץ לבחור מה יהיה. בגעגוע אינסופי להוריי האהובים ובהערכה עמוקה לשותפיי הישראלים והפלסטינים, אני בוחרת בפיוס.

הכותבת היא מור ינון, יו"ר הוועד המנהל – פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני.