"עמדתי מול המצלמה ושאלתי: איך השנאה העצמית שלי לא תחרבן הכל?"

כבר בגיל צעיר הבנתי שהומור עצמי שווה לרדת על עצמי תוך כדי שעשוע אחרים. זה משהו די משחרר. לא צריך לדאוג שיעלו עלייך שאת שמנה, את יכולה לומר את זה לפני כולם (גם אם את סתם לא שחיפית). לא צריך לדאוג לצאת טיפשה, וגם, יתרון נוסף: חברות תמיד מרגישות נוח לידך כשאת קצת "מנמיכה" את עצמך. יש רק בעיה קטנה אחת; זה לא הביא אותי לשום מקום. כלומר, זה הביא אותי לתחתית תהום הנפש, וכך, במקום באמת לשחרר משהו, הפכתי לכבולה במגבלות של עצמי.

>> הקסם נמצא בפרטים הקטנים: גילינו מלון רומנטי בצפון במחיר שפוי

כי בסוף זה מחלחל ובא לידי ביטוי באופן שבו את רואה את עצמך במראה ומחוצה לה; איך שאת מציגה את הרעיון שלך במשרד או בבגדים שאת קונה. הזמן לא עזר וגם כשהגעתי לחיי הבוגרים ואני אמורה להתנהג בביטחון ובתחושת מסוגלות, עשיתי את ההפך. וזה כבר לא חינני או מצחיק. אוקיי, לפעמים זה כן מצחיק.

מחוללת האופטימיות

עכשיו, אתן בטח חושבות שמודעות היא כבר חצי הדרך לפתרון. הלוואי. לפני יותר מעשור, הלכתי ליפעת, מטפלת בחשיבה חיובית, או איך שאני מכנה אותה "מחוללת האופטימיות". לראשונה בחיי, אמרו לי לכתוב מחמאות על עצמי. ואני מדברת איתכן על מחמאות של גן חובה, כן? אני יפה, חכמה, מוכשרת, כאלה. כתבתי אולי שלוש. היא הוסיפה לי עוד ואז הכריחה אותי לקרוא אותן. ולא הצלחתי. נחנקתי. דמעות. בקטע דבילי לחלוטין. המוח שלי בכלל לא ידע לומר דברים טובים עליי! חלקכן בטח חוות את זה בדרך אחרת: עלבונות נצרבים בנו לעד, אבל מחמאות פשוט לא חודרות את השריון. 

לפני שבועיים, לי-אור חברתי שלחה לי שיש בוקר של צילומי תדמית ושאלה אותי אם אני רוצה להצטרף. עכשיו, אני יודעת שרוב התעשייה עברה ל-AI, אבל אני בדיוק להיפך. עשור שאני רואה את הקולגות מסביבי עומדות מול מצלמה, מסתכלות עליה בחיבה ובישירות, אבל אני העדפתי להסתכל ישירות על משאית דוהרת לעברי. לאחרונה, אולי כי הבנתי כמה זה נדיר להמשיך לחיות בריאים בישראל, ובכלל לחיות, אה וגם יש את העזרה הקטנה הזאת שהתחלתי אחרי איראן של כדורי מצב-רוח – כל אלו הביאו אותי למסקנה, שעוד שנייה אני יכולה למות ויצטרכו לשים בעיתון את התמונה שיש לי בפייסבוק, עם צב ורוד על הכתף.

"אני רואה את הקולגות מסביבי עומדות מול מצלמה, מסתכלות עליה בחיבה ובישירות, אבל אני העדפתי להסתכל ישירות על משאית דוהרת לעברי"

שאלתי את הצלמת, נגה שדמי, אם אפשר שנעשה משהו טיפה שונה מהצילומים הרגילים של "אני רצה לפוליטיקה ברקע אפרפר", היא הסכימה, והגעתי (רק מציינת שבאותה נקודה לא אני ולא היא חשבנו שאכתוב על החוויה, אז הטור אינו ממומן, רק על ידי החשבון בנק מזרחי-טפחות).

לא דראג ולא טראמפ

זהו. הגעתי. וגם עוד חברה הצטרפה כדי להצטלם ביחד איתנו (היי שמרית!). שלב האיפור. לא שלב שקל לי בכלל. אני מעוותת פנים. ממצמצת כאילו טובעת בנהר. הלחות הזאת על הפנים שלי מכל החומרים נותנת לי תחושה של בניין שעובר טיח. ובכלל, אני לא מעזה בכלל להסתכל במראה במהלך התהליך, רק בסופו. חתונה אחת של אחי שבה נראיתי כמו דראג ולא אמרתי כלום למאפרת, וחתונה שנייה של אחי הנוסף שבה נראיתי שזופה מדי ואמרתי לה "תורידי את הווליום של טראמפ" הובילו אותי למסקנה שאני יודעת מה אני אוהבת הכי הרבה באיפור, והתשובה היא "פחות". אז הפעם, החלטתי להיות נאמנה לעצמי במקום מנומסת לאחרים ובשיתוף פעולה עם המאפרת, החלפנו את האודם הבולט לאודם דנידיני – יעני כמעט בלתי נראה.

"איך אני עומדת מול מצלמה, מסתכלת ולא חשה את השנאה העצמית שלי עולה וצפה כמו ניאגרה ומחרבנת הכל?"

האיפור הסתיים. אני ולי-אור חברתי עלינו לקומת גלריה כדי לראות את הדירה היפה של נגה (איך תמיד הן כאלה מיוחדות). ושם הרגשתי את הדמעות עולות. איך אני פאקינג אעשה את זה? איך אני עומדת מול מצלמה, מסתכלת ולא חשה את השנאה העצמית שלי עולה וצפה כמו ניאגרה ומחרבנת הכל? והתשובה העמוקה שנתתי לעצמי אחרי שנים של טיפולים, מחשבות ותהיות: סתמי.

עשיתי את זה. נכון שעלו לי מחשבות של "כווצי את הבטן", "הסנטר", "אלוהים אני כל כך גנרית", אבל בסוף, איי טראסטד דה פרוסס. גם הנוכחות עם חברות עשתה את שלה ואפשרה לי יותר להיות עצמי, לאוורר את הקשיים, לבטא את השטויות והיציאות שלי, והפעם, באמת לשחרר. וזהו. אחרי צילומים על ספה, שולחן, כורסא, כסא הפוך, ספסל ותה (והאמת שרציתי להביא בובה כדי להמשיך את המסורת אבל שכחתי), יצאו לי תמונות שאשכרה אהבת, ונגה (שאני מציינת שוב שלא ידעה בכלל מה אני עושה בחיים, כן?) שלחה לי בפרגון רב לא מעט מהן.

כן כן. יצאו תמונות ואשכרה אהבתי אותן. פסגות לא רעות לגיל 42 (ואם תחשבו על זה לעומק, היום זה היום שבו תיראי הכי צעירה מכל העתיד שלך שלפנייך! תנצלי אותו). ועכשיו אני מדרבנת אתכן, תעשו משהו אחד חדש שמפחיד אתכן. יש בזה תחושת הקלה ענקית. כמעט כאילו רזיתי 2 קילו, אבל הרגע אכלתי טוסט פיצה. ועכשיו נשאלת השאלה: די נו באמא, איפה אני שמה אותן? האם אני זוכה באוסקר בקרוב? (אולי על התגובה שלי לציורי הילדים בבית), או אולי מקבלת את פרס האקדמיה לקיפולי כביסה? בקיצור, קרוסלה באינסטגרם, היר איי קאם!