שמנופוביה לגיל הרך

הורים, שימו לב: לא כל ספר מנוקד עם איורים צבעוניים הוא תמים, ולא כל אחד מהם ראוי להקריא לילדים שלכם. לפני כמה ימים דניאל (3 וחצי) סיפרה בבית על סיפור שהקריאו לה בגן: ילד אחד אכל המון-המון ממתקים, ונהיה שמן כל כך שהוא לא הצליח לעבור בפתח הבית שלו. זה הצחיק אותה נורא, אבל היא גם הסבירה לי ברצינות שלא טוב להגזים באכילת ממתקים כי נהיים שמנים.

גיליתי שמדובר בספר "מוני שמנמוני וחנות הממתקים", מאת ענת עצמון. הספר אמנם יצא כבר ב-1999, אבל גם 21 שנה אחר כך הוא עדיין שוכן לבטח בגני ילדים. זה סיפור על ילד שכאמור הפריז באכילת ממתקים, וגופו השמן החדש גורם לו לשלל בעיות גרוטסקיות משעשעות מאוד. אף אחד לא מעליב את מוני או צוחק עליו בפניו, אבל ברור שלכולם – החל במוכר בחנות הממתקים וכלה בשכנים – יש דעה על גופו ועל מה שקרה לו. אימא שלו אומרת לו שהוא עלול להתפוצץ, השכנים משתמשים במקל בישבן כדי לנסות לדחוף אותו מבעד לפתח הבית, הכבאים שהוזעקו לעזור כועסים כי הוא כבד מדי בשביל הסולם שהם הביאו (ואכן הסולם נשבר), וכשמוני סוף-סוף מצליח להיכנס הביתה – בעזרת מנוף, לא פחות – אימא שלו מחליטה שהיום ידלג על ארוחת ערב. טוב, הוא אכל מספיק. בתמונת הסיום מוני שוכב על מיטה שנראית כעומדת לקרוס תחת כובד משקלו ומתלונן שהשמיכה קטנה מכדי לכסות את כולו. כמה מצחיקות הן בעיות של שמנים!

עטיפת הספר "מוני שמנמוני וחנות הממתקים"

כשאת אימא שמנה, לא נעים לדמיין סיטואציה שבה ילדתך המתוקה בבת עינך ישבה במעגל עם ילדי הגן האחרים והתגלגלה מצחוק לנוכח עלילותיו האבסורדיות של מוני השמן. אבל בעיניי זה גדול הרבה יותר מהעלבון האישי הקטן שלי. כי בת ה-3 וחצי שלי למדה שהבעיה העיקרית באכילת ממתקים מרובים היא בעיה של נראוּת – מראה הגוף משתנה. היא למדה שמבנה גוף שמן הוא נלעג, ושזה בסדר שכולנו נצחק קצת יחד על השמנים שבינינו, כי הם הביאו את זה על עצמם בכך שהפריזו באכילה. היא לא למדה מהסיפור הזה שממתקים מזיקים לבריאות – היא למדה ששמן זה רע.

בת השלוש וחצי שלי למדה שמבנה גוף שמן הוא נלעג, ושזה בסדר שכולנו נצחק קצת יחד על השמנים שבינינו, כי הם הביאו את זה על עצמם. היא לא למדה מהסיפור הזה שממתקים מזיקים לבריאות – היא למדה ששמן זה רע

בעולם האקדמי קוראים לזה שמנופוביה, וההשלכות שלה על אנשים שמנים הן הרסניות: סטיגמות, דיכוי חברתי, אפליה בשוק העבודה, טיפול רפואי פחות טוב וכן הלאה. אבל גם אם לא אכפת לכם ש"מוני שמנמוני" מלמד את הילדים שלכם להנציח את היחס המאמלל רב-השנים של החברה שלנו לאנשים שמנים, אולי בכל זאת תרצו לשקול אם נבון לטפח אצלם כבר בגן טרום חובה את אידיאל הרזון. מחקרים מראים שבעיות בדימוי הגוף מתחילות בגיל הזה, ומשם ועד הפרעות אכילה בגיל הנעורים המרחק קצר משנדמה לכם. כל זה מתחיל במסר שלפיו יש צורות גוף מסוימות שאינן לגיטימיות. בת 3 וחצי שלומדת ששומן זה רע – איך היא תרגיש כלפי הגוף שלה בגיל ההתבגרות, כשהוא יתחיל באופן טבעי להתעגל? כמה רחוק היא תהיה מוכנה ללכת כדי להימנע מלהיראות כמו מוני שמנמוני?

הבית שלנו הוא בהחלט לא מקום שבו "סוכר זה רעל", אבל אנחנו כן מסבירים לילדות שלנו שממתקים אוכלים במידה. למה? כי הם פוגעים בשיניים וכי הם לא מזינים את הגוף במה שהוא צריך כדי להתפתח ולתפקד, ובכמויות גדולות ולאורך זמן הם גם מזיקים לו (וזה גם נכון, כמובן: אם אתם אוכלים רע, לטווח הארוך כבר לא יעזור לכם שאתם רזים). לעולם, לעולם לא אזהיר ילדה רכה בשנים שאם היא תגזים באכילת ממתקים היא עלולה להשמין.

האם הייתם מקריאים לילדיכם סיפור על סכנות קרינת השמש, שגיבורו הוא ילד שמבלה יותר מדי שעות בחוף הים בלי למרוח קרם הגנה ולכן העור שלו מתכהה מאוד? האם התמקדות בשינוי מראה הגוף לגיטימית כאן כדי להמחיש שחשוב להישמר מפני השמש? אם כל הספר היה מלא תמונות של הילד השחום במגוון סיטואציות "משעשעות" שלועגות לצבע עורו החדש – זה היה עובר אתכם?

תבדקו מה הילדים שלכם קוראים. טפחו אצלם דימוי גוף בריא. אל תלמדו אותם לא להיות שמנים, למדו אותם כן לאכול נכון. ובראש ובראשונה, למדו אותם לנהוג כבוד בבני אדם בכל משקל ובכל צורת גוף.