"מצאתי את עצמי משכנעת תלמיד להיכנס להתקלח בלילה": חמש מחנכות פותחות את הלב

"קשה להגיע לכל תלמיד כמו שמגיע לו": המונולוג של ליבנת מלכה, מחנכת כיתה ה' באשדוד

"אני מחנכת שנה שמינית ומורה לעברית, רכזת שפה ומדריכה אזורית. יש לי חמישה ילדים, שלושה בבית ספר בכיתות א', ג' ו–ד', ועוד שתי בנות, אחת בגיל גן ונוספת בת שנתיים.

"בתחילת השנה שעברה גילו לתלמידה שלי מחלה נדירה. הייתה לה בעיה להגיע לבית ספר כי המערכת החיסונית שלה הייתה במצב גרוע עקב טיפול בסטרואידים במינונים גבוהים. לפי ההנחיות לא היינו מחויבים לפתוח זום, אך כמובן שפתחתי עבורה וכשהיו משימות קבוצתיות היא לקחה חלק ואפשרתי לילדים לעבוד מול המסך יחד איתה. כשהיא חזרה ראינו שלא נוצר פער, גם בזכות המאמצים שלנו וגם בזכות הרצון שלה. היא לא הייתה מנותקת מהכיתה ולקחה חלק בהכל. לקראת סוף השנה היא שוב הייתה בבית ונכנסנו לאותה מתכונת, היה חשוב לי לתת לה את רצף הלמידה. גם אם היא אחת כל תלמיד חשוב ועדיין שומרים עליה, היא חלק מאיתנו.

"בתחילת הקורונה חינכתי כיתה ג'. עברתי בית בית ויצרתי קשר אחר עם התלמידים, שהגיע לעוצמות אחרות. הרגשנו פתוח יותר, נוח יותר, ועד היום אני מקבלת הודעות מהילדים וההורים. עשינו דברים מחוץ לקופסה, למשל, יצרתי לעצמי אווטאר והעברתי שיעורים דרכו, והילדים היו מרותקים. גם השנה, לקחתי את הזום כאתגר, ולמרות שחזרנו לעבוד כרגיל השארנו שיעור זום אחד בשביל לשמר את הרעיון. בשיעור היסטוריה מתקיימת למידה בחדרים, עם מצגות שהילדים מעלים. אנחנו ממציאות את עצמנו כל הזמן כדי להיות מעניינות ורלוונטיות. בין הרצון להגיע לילדים בכיתה והכנת השיעורים, הייתי גם עם הילדים הפרטיים שלי בבית. כשהיו שיעורי זום הייתי מסתגרת בחדר ובעלי היה אחראי על הילדים הקטנים, הוא עצמאי בתחום ההגברה והתאורה אז הוא הושבת והיה לי סיוע. תפעלנו את כל המחשבים של הגדולים והם ניסו להסתדר בעצמם בזמן שהוא היה עם הקטנות, לא היה פשוט, אבל צלחנו את זה.

"הגיע הזמן שיראו את העבודה שלנו כמחנכות שמתנהלות מסביב לשעון וראויות להערכה גדולה יותר"

"פתיחת הלימודים עמדה בסימן שאלה, אבל אני חייבת לומר שההיתכנות לשביתה הייתה ממש מוצדקת. רציתי מאוד לחזור ללימודים אך הגיע הזמן שיראו את העבודה שלנו המורים, בפרט העבודה שלנו כמחנכות שמתנהלת מסביב לשעון וראויה להערכה גדולה יותר. אחד הדברים שמפריעים לי זאת ההפרדה שמנסים ליצור בין ותיקות לצעירות, מעבר לזה שלא ברור לי מתי הופכים להיות ותיק, לכולנו בסוף יש אותה עבודה ואנחנו מפרות אחת את השנייה בחדר המורים. בנוסף, צריכה להיות הפרדה כלשהי בין מחנכות למורים המקצועיים. אנחנו נדרשות להיות 24/7 סביב התלמידים, בערב, בבוקר, בטלפונים ובכיתה, והשעות האלו לא מתוגמלות מספיק. אבל מה שחשוב זה לא רק מעמד או כסף, אני מלמדת בשנה בממוצע 34 תלמידים, וקשה להגיע לכל תלמיד כמו שמגיע לו. לפעמים אני מוצאת את עצמי מתעדפת למי אספיק לחזור בשיחות טלפונית בערב וכולן חשובות. אני גם מרגישה שאין מספיק גמול להתפתחות של המורות: ההשתלמויות שאנו יוצאות אליהן לא מתוגמלות מספיק, יש מכסה של שעות בשנה וגם לדרגה שעליה אנו מקבלות גמול ואותן אנחנו צריכות לצבור כל כמה שנים כדי לעלות בדרגה. אין למורות רצון או מוטיבציה להתפתח. לא מדובר בכלל המורות, אבל אם בתור מרכזת שפה אני רוצה שהמורות יצאו לעוד השתלמויות בנושא ויתפתחו גם עבורן וגם עבור התלמידים, הן מזכירות לי שהן הגיעו לרף השעות המתוגמלות – ולא כדאי להן לצאת להשתלמות מעבר לפן המקצועי".

ליבנת מלכה | צילום: באדיבות המצולמת

"היו הורים שאיבדו את דעתם": המונולוג של עידית תמיר, מחנכת כיתה א' במטולה 

"אני מחנכת כבר 23 שנה, כיום מחנכת כיתה א' עם 14 תלמידים בכיתה. את השנתיים האחרונות עברתי עם כיתות א' ו-ב', הכיתות שהכי נפגעו בקורונה. יש לי שלושה ילדים משלי בבית, בני 17, 15 ו-10 וארבעה מחשבים. כל יום בכיתה אני אומרת תודה לאל, מנצלת כל יום כדי להספיק הכל. בתקופת הקורונה צחקנו שבט"ו בשבט לומדים על פורים כי עוד שנייה יש סגר. כל יום הפך משמעותי.

עידית תמיר | צילום: באדיבות המצולמת

"בקיץ לימדתי גם בזום וגם בכיתה בו זמנית. זה היה מאתגר, אבל אני יכולה לשתף כמה ההורים העריכו את זה, וכמה אנחנו מג'נגלות באופן מדהים ויצירתי ומצליחות ללמד. אנחנו משתפרות! אני מסתכלת על עצמי ואני אומרת תנו לי זום, תנו לי היברידי. אומרים לי ערב לפני מה לעשות ואני עושה מה שצריך, אני על זה. זה העיף אותי, אמרתי לעצמי הכל טוב עידית. אז מה אם במקום תנועת חיריק הם יראו לי בבית את הבובות שלהם? מורות יצירתיות שלא נבהלות הצליחו לזרום עם זה, זה לא קל אבל הסתגלנו. ראינו את המשמעות האדירה של שמירת הקשר עם הילדים, בוודאי בסגרים. את בתוך הבית של הילדים, וחוץ מלהיכנס איתם למקלחת את לגמרי שם. נשארתי עם ילדים באופן פרטני בזום, הסברתי להם דברים שלא הבינו הרבה אחרי השעות שהיה צריך. ילדים שיתפו אותי בארוחת ערב ובכלב של המשפחה. הקשר התהדק. על פניו חלק יאמרו אולי 'ללא גבולות' ו'מה נסגר' ו'אין למחנכת חיים וילדים?', אבל אני לקחתי את זה לכיוון של כמה אני משמעותית בחיים שלהם. מצאתי את עצמי מכניסה את עולמם אליי. אחרי תקופה ארוכה, יש משהו בזה שאני מכירה את הכלב שלהם ואת החדר שלהם. הם מרגישים מחויבות גדולה יותר כשהם חוזרים לכיתה. אז יאללה, עושים קבלת שבת בשישי בצהריים מעבר לשעות המקובלות, מספרים סיפור לפני השינה לכולם בשמונה וחצי בזום, אז יש יותר מחויבות.

"קשה במקצוע שלנו לראות את התוצאות. אני לא מוכרת בחנות משקפיים שתוך שעה יכולה לספק את המוצר"

"בזומים עם מורים מקצועיים זה היה צולע, אבל איתי, המחנכת, תמיד הייתה נוכחות מלאה. פתאום זה כל כך ברור. בזום פגשתי גם גם את ההורים מדי יום, היו הורים שאיבדו את דעתם בקורונה, התקשרו אליי בערב ואמרו 'עידית תדברי איתו, רק לך הוא מקשיב'. אז מצאתי את עצמי משכנעת תלמיד בלילה להיכנס להתקלח, לאכול בריא, לא לאכול שטויות כל היום. הקשר וההבנה של מי שאנחנו עבור הילדים קיבלו משמעות גדולה.

>> "נאבקים על הגב שלי ואני מתמוטטת": האימא שהחליטה לתבוע את יפה בן דויד

"אני חושבת שהמפתח הוא שכל מי שנכנס להוראה יעשה את זה מהלב וממקום אמיתי. השעות רק נראות נוחות והגמול האמיתי הוא הסיפוק והעשייה החינוכית. מקור הבעיה הוא שקשה במקצוע שלנו לראות את התוצאות. אני לא מוכרת בחנות משקפיים שתוך שעה או יום יכולה לספק את המוצר, העשייה היא יומיומית, ולפעמים לוקח שנה או אפילו יותר לחוש בתוצאות. הנקודה היא לא כסף אלא עניין של תפיסה – שיתייחסו אלינו בהערכה וכבוד. זה כמו בין בני זוג, שאחד אומר לשני מדי פעם שהם יפים או חכמים, ואם אחד מבני הזוג לא אומר אז הצד השני נעלב ובצדק. אז גם אנחנו צריכות שיעריכו אותנו. בסוף, כשאימא כותבת לי בקיץ שהילד שלה, שהיה תלמיד שלי במשך שנתיים, מתגעגע אליי – זה שווה את הכל. רק צריך להיות כל הזמן בדו שיח בינינו לבין ההורים, לשקף להם את העשייה שלנו, וזה כבר יביא יותר הערכה וכבוד".

"מורים צריכים להעריך את עצמם יותר": המנולוג של ימית בלס, מחנכת נוער בסיכון, כיתה י"א בכפר הנוער בית חגי

"אני מורה מעל 20 שנה וכיום מחנכת נוער בסיכון. בגלל שמדובר בנוער בסיכון, עבדנו במשך כל הסגרים, חוץ מבשבועיים הראשונים של הסגר הראשון. במהלך הסגרים למדנו בחוץ, זה היה לפעמים חם ולא פשוט, אבל אלה היו ההוראות והתגברנו על זה. שינינו גישה. היו יותר דיונים בשיעורי היסטוריה למשל, פחות דפי עבודה ויותר שיח. לפעמים הגענו ממש לשיח על אסטרטגיה ומבט מלמעלה על ההיסטוריה, זה משהו שלא קרה לפני. התלמידים למדו לשבת ולהקשיב, למרות שזה לא פשוט להם, והרגשתי שהם מפתחים יכולת הקשבה לאחר.

ימית בלס | צילום: אלישיב בלס

"גם על החיים האישיים שלי יצא לי לספר יותר במהלך הקורונה. המציאות הפכה אותי לדוגמת בדיקות הקורונה בגלל שאני מתנדבת במד"א ויש לי ניסיון, ופתאום התלמידים הכירו זווית נוספת שלי. בהתחלה לא מעט תלמידים חששו מהקורונה, כמו רבים אחרים במדינה, והרגשתי שלחלקם זה ממש עזר שהמחנכת שלהם מבינה במה מדובר. הם התעניינו וביקשו לדעת יותר, אז עשיתי להם שיעור על הקורונה. זאת הייתה חוויה מיוחדת להעביר חומר מסוג אחר. מעבר לחשיפה זה אפשר לתלמידים שלי לראות שגם למחנכת שלהם יש תחביב, שהיא בן אדם בדומה להם. חלק אפילו התחילו להתנדב במד"א בעקבות זה, זה נתן להם השראה.

"המעמד שלנו התדרדר וחייבים לחזק את העמידה של המורה והמחנכת מול התלמידים שלה. זה מצב ביצה ותרנגולת שצריך לשבור אותו"

"יש עיוות בשיח על מורים צעירים וותיקים. בעיניי צריכים להיות שיתוף פעולה והפריה הדדית בינינו. כשנכנסתי למקצוע רק חיפשתי דמויות מקצועיות ללמוד מהן. אנחנו כוותיקות יכולות לתת מהניסיון שלנו למורות החדשות, והן יכולות ללמד אותנו על כלים טכנולוגיים חדשים שחלקנו לא מכירות ולהביא את היצירתיות שלהן.

"חייבים ליצור דיסטנס בין המורה לתלמידים. המעמד שלנו התדרדר וחייבים לחזק את העמידה של המורה והמחנכת מול התלמידים שלה. אני מרגישה שמורים צריכים להעריך את עצמם יותר, אבל זה בהחלט מושפע גם מההערכה של הסביבה. זה מצב ביצה ותרנגולת שצריך לשבור אותו. כשתהיה הערכה מבחוץ למעמד המורה, המורה יעריך את עצמו ואז גם התלמידים שלו יעריכו אותו".

"רוב המורות עובדות ביותר מעבודה אחת": המונולוג של ניקול גיל חן, מחנכת כיתה ט' ורכזת מסלול המשלב בין דתיים לחילונים בבית הספר "כרמים" בנימינה-גבעת עדה

"אני 24 שנים במקצוע, ויכולה לומר שהיה חשש שתקופת הקורונה תהיה שעתה העצובה של מערכת החינוך. לשמחתי, השנתיים בהן נאלצנו לראות את התלמידים מבעד לקוביות הזום, הפכו לחוויה מעצימה ובלתי נשכחת של פריצת גבולות הכיתה, שינוי תפיסה והתנסות חדשה בחינוך אחר.

"בשלב השני של התפשטות הקורונה, כשהיה ניתן להיפגש במקומות פתוחים, ראיתי איך השינוי שנכפה עלינו הופך לחוויה אמיתית. פגשתי את התלמידים שלי לדיאלוג אישי בפארקים, קבענו שיעור היסטוריה באחד הגנים בעיר וקיימנו יום תרבות ומורשת ברכיבת אופניים אתגרית ובאתרי שימור מקומיים. במקום להתכנס ולהצטער על מה שאי אפשר לעשות, ניצלתי את האפשרות לעשות מה שחלמתי תמיד: לפגוש את הילדים שלנו באופן בלתי אמצעי בחוץ! כך הקשר הפך להיות הרבה יותר ממורה ותלמידים.

ניקול גיל חן | צילום: דנה גת

"הרגשתי ששותפות הגורל של הימים האלה חיזקה את הגיבוש הכיתתי, את החוסן הנפשי ואת האמונה בנו כקבוצה. לא מעט מזה אנחנו משמרים עד היום. אנחנו נפגשים לזמן לימודי גם מחוץ לקירות הכיתה ואין מאושרים כמוני וכמו התלמידים שלי. הקורונה תפסה את הילדים המסיימים כיתה ו׳, עולים לחטיבה בלי שזכו להגיע לכיתה החדשה שלהם, בלי שראו ב'לייב' את המורה, בלי שהלכו לאיבוד במסדרונות בית הספר, בלי שעמדו בתור לקפיטריה, בלי ששיחקו במגרש. החוויה המרחיקה הזאת הייתה מתסכלת מאוד. תלמידי כיתה ח׳, המופקדים על קבלת הפנים לילדים החדשים בחטיבה מצאו פתרון יצירתי, מרענן וחוויתי להכניס אותם לעניינים. הם צילמו סרטון שבו הם מקיימים סיור בכל חלקי בית הספר ואפשרו הצצה וירטואלית לכיתה, לרחבה הגדולה, למזכירותו למגרש. תוך כדי הם גם התבדחו על כל הדברים שרק התלמידים מכירים, איפה יש פינות זולה, מאיזה פינה רואים את המורה מגיעה ועוד. הסרטון אפשר לתלמידי הקפסולות להפיג את החשש מבית הספר החדש, להעלות חיוך ולהרגיש שהם מכירים כבר את המקום אליו הגיעו. זו הייתה חשיבה מחוץ לקופסה של תלמידים שנושאים על גבם את מגבלות השעה ומוצאים דרכים אחרות להתחבר לבית הספר, והיה מרגש לראות את זה.

"לא שיערתי כמה מעט זמן יעבור עד שתנאי העבודה שלי והשכר החודשי יהפכו להיות מבזים"

מאבק המורים הוציא את כולנו מאזור הנוחות. בתור מי שמכירה את המחנכות והמורות שעובדות לצידי, אני יודעת שאין דבר שהיו רוצות יותר מאשר להמשיך לעשות את עבודתן בהתמדה ובצנעה. רובן חרוצות, מחויבות, מסורות לעבודתן מכל וכל. ההתעסקות בתנאי עבודתנו בתקשורת לא מוסיפה לאף אחד כבוד. באנו לחינוך מתוך תחושת שליחות, מתוך ההבנה ששינוי חברתי מהותי יצמח רק דרך חינוך מיטבי. לצערי, כבר במהלך לימודיי הבנתי שעבודת החינוך אינה מתגמלת כלכלית. לא שיערתי כמה מעט זמן יעבור עד שתנאי העבודה שלי והשכר החודשי יהפכו להיות מבזים. רוב המורות שאיתי, כולל אני, עובדות ביותר מעבודה אחת. השלמת ההכנסה היא מחויבת המציאות ומסגירה עוול של שנים, אבל מאבק על השכר לבדו לא מספיק. יש להניח על שולחן המשא ומתן לא רק את ענייני השכר ותנאי העבודה של המורים, אלא את החינוך כולו. השיח חייב לכלול בעיניי את מבנה יום הלימודים, הרכב הכיתות, תוכניות הלימודים, דרכי ההוראה, הכשרת עובדי הוראה, הגדרת תפקיד המורה ועידוד מצוינות חינוכית. כל זמן שהשיח יסתכם בכמה 'מוסיפים' או 'מורידים' לנו כולנו נמשיך להפסיד. זו הזדמנות פז שלא תחזור ויש לנצל אותה עד תום. ה-1 לספטמבר הוא יום חג עבורי. תמיד היה. מקווה שגם השנה, אזכה לחגוג". 

"הכשרתי את עצמי": המונולוג של לינור נבטי סאייג, מחנכת כיתה ד' בבית ספר יצחק נבון, חבל מודיעין

"אני מחנכת משנת 2014 בחבל מודיעין (תלמידי חוץ מהיישובים הסמוכים שמגיעים לשוהם). השנה אני מחנכת שנה שנייה עם כיתה ד' (28 ילדים בכיתה). מלמדת את כל מקצועות השפה ורבי המלל, מתמטיקה בכיתות ג'. אני גם אמא לילדה העולה לכיתה ה' (10), לילד העולה לכיתה ב' (7) לוילד הנכנס לגן עירייה (3).

"הקורונה עשתה לי טוב. חידדה את חוזקותי. בעברי הייתי מעצבת עצמאית ובתקופת הקורונה הצלחתי לממש ולשלב במערכי השיעור שלי את החדשנות והיצירתיות שבי, ובכך לחבר את תלמידי גם מרחוק. קיבלתי לחנך כיתה ג' ובתקופת הקורונה נאלצנו ללמד דרך הזום, ולראשונה להתמודד עם אתגרי הריחוק והטכנולוגיה. איך אפשר להתחבר וליצור קשר אישי דרך המסך? איך אפשר ללמד אותם ולהעביר מסר תוך חוויה משמעותית ורלוונטית? איך אני סוחפת אותם אליי ונותנת להם ביטחון? הרי ביומיום אני איתם כל כך הרבה שעות ומהווה דמות, ממש כמו אבא ואימא בכיתה עבורם, לכל מענה ובעיה. אחרי הפעם הראשונה התברר שהשד לא נורא כל כך, ושיש לי כל כך הרבה לתת והשמיים הם הגבול.

"ככל שאפשרתי לעצמי לחלום ולהעז, כך קיבלתי יותר ביטחון לממש ולעשות. יצרתי חדר בריחה דיגיטלי בנושא חגי תשרי, סיפור שמתבסס על דמות האווטאר שלי ש'תקועה' בחדר ולא יכולה לצאת לארוחת החג והתלמידים צריכים לחלץ אותי. מדי שנה התלמידים לומדים את מצוות החג ומנהגיו דרך ספרים ומחברות, וכאן באמצעות המצב אליו נקלענו כשהתלמידים מול המסך, לימדתי את הנושא בהלימה למצב ובאופן רלוונטי לעולמות התוכן שלהם, בצורה חדישה ומסקרנת. חווית הלמידה הפכה למשפחתית כשהאחים הצטרפו גם.

"בקורונה כולם נחשפו להבנה עד כמה חשובה דמות המחנכת בישראל, בעיקר היום כשאנחנו מסתכלים על נזקי הקורונה בקרב ילדנו והסתגלות למצב החדש"

"יכולתי להקריא מהספר, לשתף מסך אבל זה מאוד משעמם, בעיקר כשהם בחדרם ויש מלא גירויים מסביב. הייתי צריכה לא רק לחשוב על הרעיון אלא להבין איך להתאים את הפדגוגיה לדפרנציאליות השונה בכיתה וללמוד את הכלים הטכנולוגיים. לא היה לי את הידע הזה לפני, הכשרתי את עצמי. תחום החינוך לא יכול להישאר באיזור הנוחות של ספרים ומקרן, צריך להתאים את עצמנו למצב הטכנולוגי שקיים בעולמות התוכן של התלמידים. צריך להתחדש ולרענן את שיטות הלמידה, ואני שמחה שיותר ויותר אנשי חינוך משתמשים ביצירתיות שלהם.

"דוגמה לצורך נוסף שעלה הוא אצל ילדים המתקשים בקריאה והוריהם לא בבית, או בבית אבל נמצאים לסירוגין עם עוד שלושה אחים ועוברים מזום לזום. לכן, כדי להעניק לתלמידיי עצמאות ולהעביר את אחריות הלמידה אליהם, יצרתי עבורם 'קיר וירטואלי' המדמה חדר ילדים אמיתי המותאם לתחומי העניין האינדיבידואלים של כל תלמיד. או למשל, באמצע השנה שני תלמידים שנכחו בכיתה שיחקו ואני שמעתי משהו שהשמיע רעשים, לא הבחנתי במה הם מתעסקים. לאחר מכן שיתף אותי אחד מהם שמדובר בקוביה הונגרית המסייעת לו לדבריו להתרכז, אז החלטתי להכיל ולאפשר לו. בתקופת הקורונה משחקים כמו הקוביה סייעו רבות גם לילדי הפרטיים להתנתק מהמסך. בשנה שעברה בתקופת הקורונה קבענו בט"ו בשבט מפגש משפחות בזום לאפות יחד. כל משפחה פתחה זום במטבח האישי שלה, אני ניהלתי את המפגש בזום מהמטבח האישי שלי, יחד עם ילדי הפרטיים שהיו שותפים לתהליך. המצלמה נכנסה לבתים של כולנו ולמדנו לקבל את זה, להכיל ולשתף באותנטיות. גם אני נאלצתי להתמודד עם זה, כשהייתי באמצע שיעור זום מהבית והבן שלי פתאום בכה ברקע ונאלצתי לנדנד את העגלה. התלמידים קיבלו הצצה אל תוך החיים הפרטיים שלי, נחשפו אל הילדים שלי וזה טבעי. תקופת הקורונה הסירה את הדיסטנס הקיים ואני חיבקתי את זה באהבה.

"לתלמידים היה קשה וגם לצוותי החינוך, זו הייתה מציאות חדשה שטרם הכרנו. הייתי מתאימה את שעות השיעורים בזום לשעה שבה הבן שלי ישן שנת בוקר, זה היה מאתגר, אבל שיתפתי את התלמידים בקושי וזה רק חיבר בינינו יותר. בשעות הערב הייתי קובעת מפגשים בנים או בנות לחוד – מסיבת פיג'מות עם כוס שוקו ומנהלים שיחות רגשיות, לא על לימודים. לראות את המחנכת בסיטואציה כזו יצר אינטימיות וקשר אישי. זה לא פגע בסמכות שלי כמחנכת. להפך – הפכתי לדמות דומיננטית הקשובה להם. בקורונה כולם נחשפו להבנה עד כמה חשובה דמות המחנכת בישראל. בעיקר היום כשאנחנו מסתכלים על נזקי הקורונה בקרב ילדנו והסתגלות למצב החדש, הצוותים החינוכיים אמונים לא רק על למידה ופדגוגיה, אלא גם על ערכים וכלים להתמודדות במצבים חברתיים. מאבקם של אנשי החינוך מתחדד כעת ולגיטימי יותר מתמיד, וזהו אינטרס לאומי".

המחנכות המשתתפות בכתבה לוקחות חלק  בתוכנית קהילות מחנכות של משרד החינוך, קרן ליאון ומכון מופת. קרן משפחת ליאון פועלת להענקת שוויון הזדמנויות וחינוך לערכים במערכת החינוך בישראל תוך פיתוח וחיזוק מעמד מחנכות הכיתה.