מונולוגים מהבטן

הכל בגלל חתול אחד

רויטל אשד מספרת איך כמעט ילדה את בתה אגם במעלית, כשרצתה רק לרדת לחלץ חתול

בשבוע 40, על פי ספירה מדודה ומדויקת (לפחות מצדי), כל כך השתוקקתי ללדת. ידעתי למה לצפות מכיוון שזו לידה שנייה, לכן הייתי דרוכה ומוכנה לבאות ,אך כמובן שנכונה לי הפתעה. באותו בוקר קמתי מוקדם, ישבתי לי עם כוס הקפה במרפסת לפני שהגדולה מתעוררת, חשבתי על כל הדברים שצריך לעשות היום.

לפתע שמעתי קול בכי מהחניה וראיתי שחתול נתקע על החומה ולא מצליח לרדת. החלטתי לרדת לבדוק אם אני יכולה לעזור לו. ירדתי במעלית, ובמזל שלי, המעלית נתקעה. לחצתי על כל כפתור אפשרי אך ללא הועיל, וגם לא הייתה לי דרך להתקשר לבעלי, שישן עדיין. וכאילו זה לא מספיק, לפתע ירדו לי המים

ניסיתי להרגיע את עצמי שהכל בסדר אך הייתי בחרדה עמוקה. חלפה כבר כמחצית השעה ואז התחילו הצירים. ניסיתי לומר לעצמי שזה חלום ושזה לא באמת קורה. שעוד מעט מישהו ילחץ על כפתור המעלית או ישמע אותי צועקת. אך זה לא עזר. למזלי, בעלי התעורר, ומשלא ראה אותי לצדו – קם לחפש אותי. כשלא מצא אותי בבית, הוא נלחץ וירד למטה לחפש אותי. הוא שמע את הצעקות שלי מכיוון המעלית, הבין שאני בפנים והתחלנו לדבר זה עם זו בצעקות. הוא הצליח ליצור קשר עם ועד הבניין, שחילץ אותי תוך פחות מחצי שעה. כאשר יצאתי לבסוף, בעלי ראה אותי רטובה וכואבת מאוד והבין שאנחנו לפני לידה. ואני? כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה מה עם החתול…

נסענו במהירות לבית החולים ושם גילינו שלא הייתה פתיחה או מחיקה של צוואר הרחם, ושאני צריכה לסבול עוד קצת את הצירים החזקים. כעבור שעה וחצי, כשישבתי במקלחת בבית החולים עם מים חמים מאוד על הבטן (זה מאוד הרגיע אותי), צוואר הרחם התרכך והייתה פתיחה של אצבע וחצי. אבל כמובן, זה לא הספיק. המיילדת אמרה לי להסתובב בבית החולים כמה שאפשר. זה היה מאוד קשה ללכת עם צירים, אבל כעבור שעה של הסתובבויות בבית החולים זירזנו את הפתיחה לשלוש אצבעות ונכנסנו בשעה טובה לחדר הלידה.

גם כאן העניין לא עבר בקלות. עד ארבע בבוקר לא היה שינוי במצב, ולאחר שהדופק של התינוקת ירד, בישר לי הרופא שאנחנו נכנסים לניתוח חירום. בשבילו ניתוח קיסרי הוא עניין שבשגרה, אבל התגובה שלי הייתה היסטרית. לא הפסקתי לבכות, נלחצתי מהמחשבה שאני לא אלד בלידה רגילה וטבעית. המיילדות הרגיעו אותי ונכנסנו לחדר הניתוח, ולאחר 25 דקות של הכנה הוציאו ממני את הדבר הכי מושלם: תינוקת קטנה במשקל 2.120. נתתי לה נשיקה במצח ואז לקחו אותה ממני. זה היה שווה את הניתוח ואת כל מה שעברתי בדרך ללידה.

ניצחה את הסרטן

גלי אורן גילתה שיש לה סרטן מיד לאחר לידת בתה, שלוש וחצי שנים אחר כך ילדה בת נוספת

חודש ספטמבר הפך לחודש מאוד משמעותי עבורי בשנים האחרונות. חודש שבו אני עושה עם עצמי חשבון נפש, כי הוא החודש שבו ניצחתי. למעשה, בספטמבר האחרון ניצחתי בפעם השנייה – תמר שלנו נולדה.

שמי גלי, אני בת 35, נשואה ליאיר, אמא לאורי (חמש וחצי), ליעל (שלוש וחצי) ולתמר (בת חודשיים). בסיפור שלי יש "מכל טוב": שמחה, הלם ראשוני, חרדה, פחד, חשש, עצב, תקווה, אמונה, ידיעה ברורה שיהיה בסדר, ולבסוף, אושר גדול!

מרץ 2008, יעל נולדה. השמחה הייתה עצומה, המשפחה התרחבה, לאורי יש אחות קטנה ויאיר ואני מאושרים. חמישה ימים לאחר הלידה, בעודי מאושפזת במחלקת יולדות, עלה לי החום ומקורו לא היה מוסבר. כעבור יומיים נוספים התנפחה בלוטה בצוואר. מכאן הדרך לבדיקת CT הייתה קצרה, וממצאיה העלו כי יש לי סרטן לימפומה מסוג הודג'קינס וקריש דם בווריד של השחלה, שהתפתחו במהלך החודשים האחרונים של ההריון.

קשה לי לתאר את ההלם שחוויתי… סרטן? לי? איך זה יכול להיות? הועברתי ישירות למחלקה המטו-אונקולוגית, ואני זוכרת שזו היתה אחת מנקודות השבירה שלי: משמחה וצחוקים של מחלקת יולדות לעצב ולשקט הבלתי נגמרים במחלקה המטו-אונקולוגית. אני בוכה, רוצה הביתה! יעל שלי, רק בת שבועיים וחצי, השתחררה הביתה לטיפולו המסור של אבא שלה, שהפך בן רגע ל"אבאמא" לכל דבר.

אני יצאתי ונכנסתי לסירוגין מאשפוז והיו לא מעט סיבוכים בדרך. הניתוק מהילדים היה קשה מאוד, נקרעתי מבפנים. חוסר היכולת לעשות דברים בסיסיים כמו להחזיק את הקטנה או לקרוא סיפור לילד שלי, גרמו לי להזיל הרבה הרבה דמעות. עם זאת תמיד שמרתי על אופטימיות. הייתי נחושה לנצח וידעתי שאני יוצאת מזה. כי לא הייתה שום אופציה אחרת מבחינתי. אני הרי אמא לשניים ויש לי כל כך הרבה בשביל מה לחיות. את הכוחות שאבתי מהמחשבות עליהם ומהמשפחה המדהימה שלי, שעטפה אותי לאורך כל הדרך.

לאחר חצי שנה של מסע מפחיד, מפתיע ומאתגר למדי ב"רכבת ההרים", שהיו בה כל כך הרבה עליות ומורדות, יצאתי מהמחלה, חזקה ומחושלת. בספטמבר 2008 סיימתי את הטיפולים וידעתי שאת המחלה הזו ניצחתי. מנקודה זו מתחיל פרק ב' בסיפור שלי. לקחתי את הזמן להתאושש, להתחזק ולחזור לעצמי.

מראש נאמר לי שתהייה פגיעה בפוריות ושהסיכוי שאוכל ללדת שוב קלוש ביותר. אז נכון, היו לי שני ילדים בריאים ומקסימים בבית, ועם זאת הייתה בי כמיהה כל כך גדולה לעוד ילד. אני זוכרת שהרגשתי כי הילדים שלי ממלאים אותי, מזינים אותי ומרגשים אותי בכל יום מחדש, וכל כך רציתי שהאהבה העצומה הזו תביא איתה ילד נוסף. היום אני גם יודעת שמעבר לכך היה בי צורך חזק בלתי מודע לעשות "תיקון" ולעבור הריון בריא, ללדת בשלום ולחוות את תחילת האימהות ממקום אחר.

ואכן, לאחר שנתיים קיבלתי אור ירוק ונאמר לי כי אני יכולה לנסות אם אני רוצה, אך לא לצפות כדי לא להתאכזב. לאחר שלושה חודשים זה קרה. קשה לתאר את ההתרגשות האדירה וההפתעה שהייתה עם קבלת הבשורה.

למרות הפחדים והחששות שליוו את ההריון השתדלתי להשאיר את המחשבות בצד ולהתמקד ב"כאן ועכשיו". הרגשתי מצוין במהלך ההריון ועם הרבה עבודה פנימית, מחשבות חיוביות ואמונה חזקה שיהיה בסדר, עברתי את ההריון בהצלחה מרובה, ותמר שלי נולדה. היום קשה לתאר את עוצמת השמחה וההתרגשות שהביאה איתה המתנה הזו. המתנה הענקית ששוב זכיתי בה בחיי. כאן הפרק הזה הושלם. זכיתי בחיים ויצרתי חיים. זכיתי במתנות היקרות ביותר בעולם.

שתיים זה תמיד ביחד

אורית רדאעי-פרחי מספרת על הולדת התאומות שלה, רוני וגלי

בסקירה המורחבת הכל היה תקין, ואז הרופא בדק את אורך צוואר הרחם. בדיקתו העלתה שאורך הצוואר הוא 1.6 ס"מ, שזה ממש קצר (אורך תקין עומד על 3.5-4 ס"מ), והוא שלח אותנו לתל השומר עם הפניה לחדר לידה. כשהגענו לשם, התחלתי לבכות.

הרופא דיבר איתנו ישירות ואמר שאין יותר מדי מה לעשות ושיש סיכון גבוה ללידה, ולידה בשבוע כזה היא עם סיכויי הישרדות נמוכים, וגם אם שורדים צפויים סיבוכי פגות קשים. בכל זאת הוא גם אמר שקיימת אפשרות שאם אשכב (בלי לזוז יותר מדי) אצליח לסחוב עוד קצת, כמה שיותר יותר טוב. בבדיקת המוניטור ראו גם שיש צירים (בכלל לא הרגשתי), וקיבלתי זריקה להפסקתם. קיבלתי גם זריקות להבשלת ריאות וכדומה.

אושפזתי במחלקה להריון בסיכון גבוה במשך שבועיים ויומיים. קראתי המון תהילים ובכלל התפללתי הרבה. עד ללידה אושפזתי עוד פעמיים, פעם לשמונה ימים (בשבוע 29 זכיתי למנת מגנזיום הגונה לשם עצירת הצירים, שממש "גמרה" עלי), ופעם נוספת לשלושה ימים (בשבוע 34). במשך חודשיים לפני הלידה כבר הסתובבתי עם פתיחה של 2 ס"מ, אבל הצלחתי להמשיך לסחוב (בשכיבה כמובן).

כשלא הייתי מאושפזת, הגעתי פעם בשבוע לבדיקה במרפאה להריון בסיכון גבוה. יום לפני הלידה הגעתי כרגיל לבדיקה השבועית עם פתיחה של 5 ס"מ אבל בלי צירים, והבטחתי להגיע למחרת לבדיקה. ביום שני בבוקר הרגשתי ציר ראשון ב-7:45. בדרך לבית החולים הרגשתי מאוד את הלחץ, ואז כשהגענו למיון יולדות ישר קיבלו אותי, והיתה פתיחה של 7 ס"מ! אמרתי למיילדות שאני מפחדת ללדת בלי אפידורל, והן ענו: הלכת הביתה עם פתיחה של 5 ס"מ, את מאוד אמיצה!

תוך כמה דקות הגיע המרדים עם האפידורל, כי אף אחד לא רוצה שתלדי תאומים בלי אפידורל, ואז קצת נרגע הכאב ושכבתי לי בכיף עד 12 בצהריים. רק שאז נכנס אח מיילד ואמר: "מה קורה? צריך ללדת!". התחלנו בלחיצות ואחר כך העבירו אותי לחדר ניתוח, כי גם כשיולדים תאומים בלידה רגילה היא מתבצעת בחדר ניתוח למקרה שיסתבך. בחדר הניתוח היו המון אנשים, להבדיל מלידה רגילה שהיא מאוד אינטימית, רק את, הבעל והמיילדת.

תוך כדי שאני מתחילה לחיצות כדי ללדת את התאומה הראשונה, עושים לי כל הזמן אולטרה-סאונד כדי לוודא שהשנייה בסדר, וכמובן שמחוברים למוניטור, ואמרו לי מתי ללחוץ כי לא הרגשתי בגלל האפידורל (אבל זה עדיין כאב). ראשונה נולדה רוני בשעה 12:35 במשקל 2.295 ק"ג, ושנייה נולדה גלי בשעה 12:39 במשקל 2.505 ק"ג. נישקתי את שתיהן והעבירו אותן לבדיקות. בסך הכל הלידה עברה בסדר גמור, ללא תפרים, והייתי מאוד מרוצה מהצוות. מאד מומלץ ללדת בשעה 12:00, כשכל המומחים נמצאים.

רוצות גם? שלחו אלינו לכאן את סיפור הלידה שלכן.

היולדות שסיפוריהן יפורסמו במגזין "הורים וילדים" יזכו בערכת טיפוח מתנת המערכת