מוותרת באהבה

כל יום אני מוותרת מחדש:

על קריירה ועבודה מספקת

כי איך אפשר לעבוד טריליון שעות פלוס שעות נוספות ועוד קצת מהבית כשאת אם יחידנית לבת 3.5 אנרגטית ומפונקת שאת כל עולמה? באמת אי אפשר. אז ויתרתי. על המקצוע הקשה והתובעני שלי, על קריירה מרשימה וכמובן על שכר גבוה.

לא שאי פעם הייתי קרייריסטית, אבל לפחות היו לי אשליות שאני כזאת, לפחות כיוונתי גבוה. אבל עכשיו איפה, כל זה חלף עם הרוח.

נגמרו האשליות, נגמרו העמדות הפנים. ממש כמו בשיר של מריאן פיית'פול "הבלדה על לוסי ג'ורדן". בתרגום חופשי זה הולך ככה : "בגיל 37 היא הבינה שלעולם לא תדהר במכונית מרוץ ברחובות פריז", או במילים אחרות: ג'ורדן – שזו אני, אתם, ואת שם בפינה – מסתכלת למציאות בעניים ומבינה שהיא כבר לא תהפוך עולמות, בטח לא תשנה אותם, היא כבר לא תטייל בעולם, לא "תשתגע" כמו שתמיד תכננה. בסוף יום מעייף היא תחזור אל הבית שלה, הבעל שלה והרוטינה השוחקת.

את מה שג'ורדן הבינה בגיל 37 אני מבינה עשר שנים אחריה. אולי זו הצתה מאוחרת אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. גם אני כמוה מבינה שלא תמיד חלומות מתגשמים. כבר לא אהיה עיתונאית מפורסמת, כבר לא אכבוש את האוורסט, מקסימום את מגדל אייפל בפריז – וגם זה די בקושי (בכל אשם הגיל).

כל יום אני מוותרת על אהבה

כי אי אפשר לדעת את מי מכניסים הביתה. אולי השכן התמים שקפץ לקפה והציץ לי במחשוף, הוא בעצם פדופיל בפוטנציה שמת על ילדות קטנות? חוץ מזה למי יש כוח לסקס אחרי יום עבודה/ריצות/קניות וסידורים סיזיפיים? עד שאני מגיעה לפוזיציית הבהייה בטלוויזיה (נכון לעכשיו זו התנוחה האהובה עלי), בערך בשעה 22:00 בלילה, כל מה שאני רוצה זה לבהות שעה במסך הקטן וללכת למיטה (לישון, רק לישון).

כל יום אני מוותרת על עקבים

ועל מיני, ועל ג'ינס צמוד וחתיכי ועל גופיית ספגטי. כי איך אפשר לרוץ בגן השעשועים בסטילטו וחצאית קצרה? אז המרתי את החצאית והג'ינס במכנסי שרוואל נוחים אך מכוערים וכפכפי בירקנשטוק שתואמים את הלוק הכללי שאימצתי לעצמי. הלוק הנוח. ולא חברות, אני ממש לא הכי יפה שנוח לי, אבל זה מה שיש (לפחות עכשיו) ועם זה ננצח. או שלא.

כל יום אני מוותרת מחדש על חופשה באי רחוק וקסום

כי מי ישמור על הקטנה? וחוץ מזה – איך אני אעמוד בגעגועים? אז אני שוב מוותרת, ובמקום להשתרע על החול בתאילנד, נניח, ולאכול אננסים ואגוזי קוקוס היישר מהעץ, כמו אחרונת השורדות, אני מסתפקת בחוף הים שלנו, הפושטי משהו, זה עם הצעקות של המציל הבוקעות מהרמקול, רעש המטקות וקליפות האבטיח שנמצאות כאן, שם ובכל מקום.

אבל היי, אל תטעו בי: אני מאושרת! אז אל תרחמו עליי כי הכל – אבל הכל – בא מאהבה.