מה קרה לסיני?

"ההרים מתגעגעים לישראלים", אמר לי פרג'. ישבנו בחניון שלו, "שועל המדבר" (Desert Fox), שמתחת לג'בל צפצפה (הר חורב), שלוחה של הר סיני. "ללכת עם ישראלים בהרים זה לא כמו ללכת עם תיירים. הישראלים מביטים בהרים וההרים ממלאים אותם והם ממלאים את ההרים. רק עם הישראלים אני מרגיש שאני מטייל. בטוח לטייל כאן, אין אף אחד בהרים".

נסעתי לסיני כי שמעתי בחדשות שחטפו שם תיירים. אני מכיר את סיני 40 שנה, ואף פעם לא שמעתי שחטפו שם תיירים. שנתנו להם סמים, כן, שלקחו מהם כסף, ודאי, שגנבו פה ושם שק שינה או משקפי שמש, בהחלט, אבל לא שחטפו.

לא היו כמעט תיירים בטאבה, ושומר הגבול בצד הישראלי אמר לי שאני הישראלי השני שחוצה היום. בתודעה הישראלית הפך חצי האי מארץ חלומות ותשוקות למקום של איום שבו הכל יכול לקרות. גם זה לא חדש – פעם חשבו שהכל יכול לקרות בסיני ולכן נסעו, היום חוששים שהכל יכול לקרות שם ולכן לא נוסעים.

הברכה של השטן

הכבישים היו שוממים, והבדואי שלקח אותי מהגבול עבר על פני המחסומים של המשטרה והצבא בלי לעצור. לאורך כביש החוף עמדו אתרי הנופש, נטושים ברובם. ביקשתי מהנהג שייכנס לחוף ראס א-שייטאן (ראש השטן), כ-50 קילומטר דרומית לטאבה, הסמל הישראלי-בדואי-מצרי-בינלאומי של השלום. זה מקום ששורה עליו ברכה מיוחדת. גם משום שצוק הסלע, הראס, מפריד אותו מהכביש ומהמשך החוף, וגם כי איאד, הבעלים הבדואי של החוף, הוא מוזיקאי. במשך השנים הפך המקום לחוף של מוזיקאים, של אנשי ניו אייג' ושל כל מי שרצה לנקות את הראש וידע שישלם מעט על חושה והרבה על האוכל שאף פעם לא נרשם במדויק במחברת, וכשאתה משלם עליו בסוף החופשה לך תזכור מה באמת אכלת ובכמה.

כשהגענו לחוף, שליש מהיושבים בו היו ישראלים, בהם שתי משפחות עם ילדים ושני מוזיקאים, שליש היו מצרים צעירים שעובדים כמדריכי צלילה בשרם א-שיח', והשאר זרים מרחבי העולם, כמה מהם מוזיקאים. ישבתי ליד רג'ב, בדואי צעיר מד'הב שאמר שהוא משבט המזיינה. המזיינה הוא השבט הגדול בדרום סיני, ונחלתו משתרעת מנואיבה עד שרם א-שיח' וא-טור ונוגעת בהר הגבוה של סנטה קתרינה. אמרתי לו שאהבתי ללכת על נקב שהין, השביל פוסע על השוניות המאובנות, מחבר בין הבלו הול למפרץ ראס אבו גלום, צפונית לד'הב, אחד המפרצים החלומיים של מזרח סיני. הוא לא הכיר את השם. הבטתי בו די בתדהמה. משהו עמוק השתנה בסיני. משהו עמוק משתנה בה בימים האלה.

השארנו את הנופשים בראס א-שייטאן לנגן ופנינו מכביש החוף מערבה לכיוון רמות החול של מזרח סיני. הבטתי בהרים. עברנו מול ההר שתחתיו יש מעיין קטן הנובע מתחת לאבן חול אדומה. לידו נמצא הדיסקו, כמו שקוראים המטיילים לאבן חול אדומה מחוררת שהיינו חונים לידה בזמן הטיולים ובחלונות הסלע שמים נרות שהיו צובעים את הלילה באדום. אחר כך עברנו על פני סלע הכתובות (אל-חג'ר אל-מכתוב), סלע המכוסה באלפי כתובות חרותות, וחצינו את ואדי ג'יבי המוביל אל הנואמיס הפלאיים, מבני קבר עתיקים שיש להם רק פתח אחד. הבדואים מספרים שבני ישראל התחבאו בתוכם מפני מכת יתושים שניחתה עליהם במדבר.

חפרתי בנואמיס לפני 30 שנה עם אבנר גורן, היום דוקטור לארכיאולוגיה ואז קמ"ט ארכיאולוגיה של סיני. מצאנו שם משפחות שלמות קבורות בתנוחה עוברית, עצמות דגים, צדפים, מתים בני יותר מ-5,500 שנה. ארכיאולוגים חושבים שהנואמיס היו נקודות כינוס לנוודים קדומים.

בדואים משבט הגררשה. הבדואים, שנושלו ממקורות הכנסה וראו איך מרוויחים מסיני חוץ מהם, פנו לגידול נרחב של סמים וסחר בהם

מקורות פרנסה חלופיים

סיני אף פעם לא היתה חלק ממצרים. יש מעט אתרים בעלי היסטוריה מצרית בחצי האי. אחד מהם הוא סראביט אל-ח'אדם שבדרום-מערב חצי האי, שבו נחצבו אבני הטורקיז ושם היה מקדש לחתחור, האלה שלראשה קרני פרה. בסראביט נמצאו גם כתובות בכתב פרוטו-סינאי, מהכתבים העתיקים בעולם. אתר מצרי אחר נמצא בקרבת חצי האי, במכרות הנחושת שבבקעת תמנע, היום בישראל.

סיני היתה לחלק ממצרים, לפחות מבחינות מסוימות, רק ב-1906, עם גסיסתה של האימפריה העות'מאנית, כשהבריטים, במעשה להטים, דחקו את התורכים ממצרים למה שהיום הוא הגבול הבינלאומי בין מצרים לישראל. לורנס איש ערב היה מעורב בסימון הגבול בין מצרים, שנשלטה על ידי בריטניה, ובין ארץ ישראל, שנשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית. זה לא שינה הרבה, כי כעבור 11 שנה הבריטים כבשו את ארץ ישראל, ומבחינת הבדואים – אז והיום – מדובר ממילא באזור אחד הכולל את הנגב ואת חצי האי. גם הבריטים לא ממש ראו בסיני חלק ממצרים, ואפילו מינו לחצי האי מושל משלו, מייג'ור קלוד ג'רוויס. ג'רוויס ידע מי בעלי הבית האמיתיים, וקבע כי הבדואי הוא לא בן המדבר אלא אביו.

בקו הפסקת האש ב-1949 (בעקבות תוכנית החלוקה ב-1947) נקבע גבול בין סיני לארץ ישראל, והמצרים היו לבעלי הריבונות הרשמית. בפועל עד 1967 הנוכחות המצרית בחצי האי היתה צבאית בעיקרה. גם לאחר שהמצרים חזרו לסיני ב-1982, בעקבות הסכם השלום עם ישראל, הם המשיכו להתעלם מהבדואים ולהזניח את הטיפול בצורכיהם בתערובת של זלזול ופחד הנובעת מהיחס העתיק של בן הנילוס לנווד המדברי. הם התעניינו בחצי האי – לא בתושביו. המצרים בנו בסיני כבישים שיחברו את המזרח התיכון לצפון אפריקה, השתלטו על חופים יקרי ערך וחילקו אותם למלונאים עשירים.

הבדואים, שנושלו ממקורות הכנסה וראו איך כולם מרוויחים מסיני חוץ מהם, פנו לגידול נרחב של סמים וסחר בהם, בעיקר בהר הגבוה שבדרום חצי האי ובבאדיית א-תיה (מדבר התועים) שבמרכזו. "מה אתה רוצה", שאל אותי חסן משבט המזיינה, "לקחו לנו את החופים והכריחו אותנו למצוא מקורות פרנסה חלופיים בהרים". בדואי אחר, משבט הגררשה, אמר, "אם המצרים היו דואגים לעבודה – לא היינו עושים את זה".

הרשויות מצדן התעלמו מהתעשייה המשגשגת בדרום סיני. להתעלמות הזאת, הנמשכת עד היום, יש רווחים – הן משוחד והן מכניסה של סכומי כסף גדולים לכלכלה המצרית. גידולי פרג לאופיום וקנביס אינדיקה לייצור חשיש משתרעים היום בסיני על אלפי דונם, ויש אומרים שהם מניבים הכנסות של כמיליארד דולר בשנה.

בצפון חצי האי התפתח ענף אחר, שגם בו טמון רווח לפקידים ולאנשי שלטון מצרי מעלימי עין שגרים בסיני – הברחת פליטים שמגיעים ממדינות אפריקה. הדור הצעיר של הבדואים, שנפתחה לו קרן שפע, מימש את רווחי הסמים והסחר בבני אדם בבתי הקזינו ובבתי הזונות של קהיר, התחמש בנשק ובאלכוהול והחל להתעלם מהחוק הבדואי. לחוק המצרי הוא לא היה מחויב אף פעם. "אני מרוויח בעונה 45 אלף לירות מצריות", אמר לי עטיה משבט אוולאד סעיד בבוסתן בדרום סיני, "ואז אני נוסע לקהיר ומוציא את זה על אלכוהול ונשים. כל יום אני מוציא אלף לירות מצריות ויותר". בארץ שבה מונית בבירה עולה חמש לירות מצריות ופיתה עשר אגורות, הבדואים הפכו לעשירים, לפורעי חוק. הזלזול בין מצרים לבדואים נהיה הדדי.

אחמד ג'בלי (מימין), השייח' של שבט הג'בליה, ואחיו למחצה פרג' (באמצע). "אמרנו למתכנני הפיגוע שאם הם פוגעים בתיירים – זה כאילו הרגו אותנו"

בדואים מאירופה

אחמד ג'בלי, השיח' של שבט הג'בליה, הגיע ל"שועל המדבר" זמן קצר אחרי שהגעתי והתיישבתי על כורסה שעשויה מנצרי כפות דקלים. הוא ופרג' הם אחים למחצה. אותו אבא, אמהות שונות. ניסינו להיזכר כמה שנים אנחנו מכירים. לא ידענו אם זה 15 או 17 שנה. הוא בן 41 וצעיר ממני ב-12 שנה. חנכתי אותו כשהיה בראשית דרכו כמדריך טיולים, לימדנו זה את זה כמה דברים על סיני. בהמשך נעזרתי לא מעט בו ובפרג' בחלקים שונים של סיני.

אחמד הוא השיח' של הג'בליה זה שנה וחצי. שאלתי אותו איך זה קרה, והוא אמר שתמיד אהב לעזור לאנשים. השיח'ות בשבט ג'בליה לא עוברת בירושה. גברי השבט מתכנסים ובוחרים יחדיו את השיח' הבא.
– "והנשים?", שאלתי.
– "הנשים לא בוחרות, אבל אני מתכוון לשנות את זה".

שבט ג'בליה נחשב לאחד הגדולים והעתיקים שבשבטי סיני. לפי כמה מקורות כתובים שמצטרפת אליהם מסורת ארוכת שנים שעברה בעל פה, ושקיבלו חיזוק במחקר שהתחיל בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת ושהסתמך בין השאר על השוואה של בדיקות דם, שלח במאה ה-6 הקיסר יוסטיניאנוס ה-1 את אבות הג'בליה לסיני מדרום-מזרח אירופה כדי להגן על מנזר סנטה קתרינה ולשרת בו. במהלך השנים התאסלמו בני השבט, אבל הם שומרים על קשרים הדוקים עם המנזר כעובדיו. סנטה קתרינה הוא אחד הקדומים והשמורים במנזרי המזרח התיכון. ספרייתו מכילה כמה מכתבי הקודש הנוצריים הקדומים החשובים בעולם, ובאחד ממבניו יש מוזיאון ובו איקונות שנאספו במשך 1,500 שנה.

– "למה שלא תחזרו לסיני?", שאל אחמד. "אם המוסלמים אומרים שירושלים קדושה להם כי משם עלה מוחמד לשמים, לכם ניתנה פה התורה, וגם אתם יכולים לדרוש זכויות במקום". הוא אמר את זה בחצי חיוך. השיח' הוא איש מפוכח, ויחסיו עם שלטונות מצרים טובים. אבל הוא חושב שהמצרים אף פעם לא ידעו איך להתייחס לבדואים, ושחצי האי צריך להיות לארץ בדואית מנותקת ממצרים, שתפרנס את עצמה באמצעות נפט, גז, סמים ותיירות.
– "וחטיפת התיירים?", שאלתי.
– "זו משפחה אחת מהגררשה שבנווה פיראן. המשטרה המצרית עצרה שני בדואים שלא עשו שום דבר, ולכן בדואים מהגררשה עצרו מיניבוס על הכביש בין סנטה קתרינה לד'הב ולקחו את התיירים ללילה. הם לא נגעו בהם ושחטו לכבודם גדי ולמחרת שחררו אותם. המשטרה לא שחררה את הבדואים שנעצרו, לכן למחרת הבדואים עצרו מיניבוס עם עובדים פיליפינים וגם אותם אירחו במשך הלילה. רק אז המשטרה שחררה את העצורים. המעשים של הבדואים מהגררשה עוררו את הזעם של כל הבדואים בדרום סיני. הודענו להם שאסור לגעת באורחים שלנו בדרום סיני. הוטל על המשפחה הזאת חרם עד יוני, ואפילו בני השבט שלהם הצטרפו אליו. אסור לברך אותם וללחוץ להם את היד. הם כבר התנצלו והבטיחו שלא יעשו את זה יותר".

– "ומה עם החוק המצרי?", שאלתי אותו.
– "החוק המצרי לא חשוב בסיני", אמר אחמד. "מה שחשוב הוא אל-חק אל-ערפי – החוק הנהוג". החוק הנהוג הוא החוק הבדואי. קוד לא כתוב שכל בדואי יודע. העבריינים לא נשפטים בבתי משפט מצריים (ולא ישראליים) אלא בפני השיח'ים של סיני. העונש יכול להיות קנס, חרם, וגם, לעתים נדירות, עונש מוות.
– "הבדואים לא יפרו את אל-חק אל-ערפי?"
– "לא", אמר אחמד. "ישבנו כל השיח'ים של דרום סיני והזמנו גם את השיח'ים של הצפון כדי לראות מה אנחנו עושים בסיני, מה מותר ומה אסור".
– "והצעירים יקיימו אותו?"
– "כן", הוא אמר.

ארוחת ערב בביתו של אחמד ג'בלי. הילדים רוצים צלחות אישיות

פגישה עם עמר מוסא

– "עמר מוסא בא מחר להיפגש עם הבדואים בפיראן, רוצה לבוא?"
– "אין לי ויזה לפיראן".
– "אתה אורח של השיח'", הוא חייך.
יצאנו בצהריים. "תלבש את הכאפייה, עכשיו גם אתה שיח'", הוא אמר, ואני חבשתי את הכאפייה האדומה ונופפתי לחיילים ולשוטרים במחסום, שבירכו את השיח'ים של סיני בדרכם להיפגש עם עמר מוסא שמגיע לפיראן כחלק ממסע הבחירות לנשיאות האמורות להתקיים במאי 2012. האם ייבחר? יש לו סיכוי טוב, הוא ודאי השם הבולט בבנק השמות המצרי.

השיח' של הגררשה הכין כירה. עמר מוסא הגיע מקהיר, מלווה בפמליה קטנה של עיתונאים וכמה אנשי ביטחון. הבדואים קיבלו אותו ביריות שמחה, והוא הובל לאוהל בתוך הנווה הגדול בסיני. 86 אלף עצי דקל, חמישה שבטים והר סירבל אחד עם פסגות אדומות ונפלאות. המרכז הגדול של סחר הסמים בחצי האי. מאז המהפכה של כיכר תחריר הבדואים בכלל לא טורחים להעלים את סחר הסמים. כמות האש שנורתה בקבלת הפנים הפגינה את עוצמת הכסף שהומר בין היתר גם לנשק ולתחמושת.

עמר מוסא, נינוח, שמע את טענות הבדואים על כך שהוא הראשון מאנשי הממשל שמגיע לסיני ב-30 השנה האחרונות, שהמצרים לא רואים בבדואים חלק מסיני ושהם הוזנחו כל עשרות השנים האלה. הוא ספג בשקט את הטענות וענה במתינות שהם צודקים ושינסה לשנות את זה כשייבחר לנשיא. האם עמר מוסא – כשיהיה נשיא, אם יהיה – יצליח להשתלט על סיני ולהפוך אותה לחלק ממצרים? רק אם יצליח לכרות ברית עם שבטי הבדואים. הוא מנסה.

עמר מוסא (במרכז) במפגש עם נציגי הבדואים בסיני

החושות מחכות לתיירים

אחת השאלות הראשונות שבדואי שואל בדואי אחר היא מאיזו באר אתה שותה. מקור המים מגדיר את השבט, והבדואים יודעים היטב מאיפה מגיעים בדואים אחרים, מאיזה שבט. השבטים בסיני מחולקים לצפוניים ודרומיים. הגבול ביניהם, הזכיר לי אחמד, עובר על דרב אל-חאג' – דרך עולי הרגל שעוברת מצפון אפריקה, דרך מצרים וסיני לערב ולמכה. דרב אל-חאג' חוצה את סיני מהעיר סואץ לראש מפרץ אילת. לאורך הגבול הישראלי חיים שבטי הצפון – הטרבין, הסווארקה, האחיוואת.

רוב האוכלוסייה בצפון מתרכזת לאורך יישובי חוף הים התיכון, בין אל-עריש לרפיח. שם עסוקים בני שבט הסווארקה ומקצת מבני הטרבין בסחר בבני אדם. זה ענף מכניס ביותר. בראשיתו, לפני כמה שנים, עלה המעבר דרך סיני כ-3,000 דולר לפליט. לפי מה שסיפרו לי פליטים במרפאה של "רופאים לזכויות אדם" ביפו, בשנה וחצי האחרונות התייקר המסע, והמחיר יכול להגיע ל-40-30 אלף דולר. לפי נתוני רשות ההגירה הישראלית, בשנת 2011 מספר הפליטים שהגיעו לישראל היה כ-17 אלף, כך שמדובר ביותר מחצי מיליארד דולר בשנה. אלה נחלקים בין כמה רשתות הברחה הפועלות בצפון סיני, אף כי לא כולן גובות דמי מעבר גבוהים כל כך.

יש גם מקרים של התאכזרות. במרפאה ביפו סיפר לי אחד הפליטים כי היו שלושה פליטים שהתחייבו שאם לא יהיה להם כסף לשלם תמורת מעבר לישראל יוכלו הבדואים להוציא מהם כליה ולמכור אותה. במעון לפליטות בשכונת מונטיפיורי פגשתי פליטה בת 18 וחצי עם תינוק בן חצי שנה. היא יצאה מאריתריאה לחפש חיים טובים יותר. זמן לא רב אחרי שחצתה את הגבול מאריתריאה לסודאן נאנסו היא ועוד שלוש פליטות על ידי 17 מבריחים בדואים. התינוק שהחזיקה נולד בעקבות האונס. שאלתי אותה למה לא תחזור למשפחתה באריתריאה. "מי יקבל אותי כשאני אפילו לא יודעת מי האבא של הילד שלי?", אמרה בבכי. היא יצאה לחפש חיים ומצאה גיהינום במדבר.

ככל שמדרימים בסיני מתרחקים מהאווירה הכאוטית והאכזרית שבאזור הגבול עם ישראל. דרום סיני שקט. הפרג והקנביס גדלים בהרים, תוצריהם מוברחים לישראל ולקהיר, והחושות מחכות לתיירים. בחצר של "שועל המדבר" ישב עבדאללה, משבט טרבין הצפוני. שאלתי אותו על השמועות שאל-קאעדה והג'יהאד האסלאמי הקימו בסיסים בג'בל חלאל בצפון סיני. עבדאללה צחק ואמר לא, אבל אחר כך הודה שאכן יש אי סדר בצפון סיני אבל הוא נובע ממאבקי שליטה בין המשפחות.

בערב אכלנו בביתו של אחמד. "ככה הילדים רוצים", אמר כשהתפלאתי שכל סועד קיבל צלחת. "אני אוהב שכולם אוכלים מצלחת אחת גדולה". בזמן הארוחה סיפר לי אחמד שלפני כמה חודשים הגיעו לדרום סיני כמה בדואים מהצפון לעשות פיגוע באחד מבתי המלון. "כששמענו שהם פה, הגענו אליהם לשטח. הם אמרו לנו ששמעו שאם יפגעו בישראלים או בתיירים יקבלו גמול בשמים. אמרנו להם שמי שסיפר להם את זה שיקר, שאין שום דבר כזה באסלאם, ושאם הם פוגעים בתיירים – זה כאילו הרגו אותנו ושאסור להם לעשות שום דבר בדרום סיני. הם חזרו צפונה".

אחרי הארוחה פטפטתי עם דארנא, בתו בת ה-17 של השיח', שאמרה שהיא רוצה ללמוד רפואה ולהיות הרופאה הבדואית הראשונה של סיני. שאלתי את אחמד אם יחתן אותה בשידוך כנהוג אצל הבדואים – כשהעדיפות הראשונה היא לבני דודים מקרבה ראשונה. "לא", הוא אמר, "היא תתחתן עם מי שהיא רוצה. היא תבחר. אני מתכוון לשנות את החברה הבדואית של סיני. קודם את הג'בליה -ואחר כך את כל השבטים".
– "היא תלך ללמוד רפואה", אמרתי.
– "אני מקווה", הוא חייך.

צור שיזף הוא סופר ועיתונאי. ספרו "אשת הטייס שנעלם" יצא לאור בהוצאת חרגול פלוס ועם עובד. לאתר