מה עושים כשהליצן עצוב?

זמן קצר לאחר השיחה הזו קיבלתי הדגמה חיה לפחד של בן השנתיים מתחפושות. הוא סירב בכל תוקף לעטות על פניו מסיכה של מיקי מאוס למרות התחנונים של אמו, בזמן שאחותו בת הארבע מצאה לעצמה תחפושת של נסיכה ורודה ונוצצת ודרשה למדוד אותה מיד.

בכתבה זו ביקשנו לאתר את הסיבות לכך שבעוד ילד אחד מוכן לעמוד בסבלנות בתור כדי שיציירו על פניו, האחר נרתע מהפעילות ומבקש ללכת הביתה, אבל גם ננסה להבין את הקשר המיוחד שבין ילד לבין התחפושת שבה הוא בוחר לעצמו. מדוע החיבה לתחפושת היא תלוית גיל? ומה עלינו לעשות כדי לשמור על האווירה השמחה של החג, כדי שבאמת יהיה לנו פורים שמיייח?

יצאנו לחפש תשובות לפרצופי הליצן העצובים של פעוטות וילדים, כדי לדעת אילו תחפושות יכולות לשמח אותם וממה כדאי להימנע בחג פורים. אורה סטיבה, מטפלת מוסמכת ומדריכה בהבעה ויצירה, מרצה בשלוחת אוניברסיטת לסלי ועובדת בבית החולים "שלוותה", מסבירה על האופן שבו נתפסת התחפושת על ידי פעוטות. "בגיל שנתיים, פעוטות רבים נוטים להגיב בבכי ובסימני פחד וחרדה למראה עצמם מחופשים או למראה אחרים בתחפושת. בגיל הזה תחושת העצמי עדיין מתפתחת. הפעוט אמנם מתחיל לעשות דברים בעצמו ולפתח את האוטונומיה שלו, אבל מושג העצמי שלו עדיין לא מגובש ולכן הוא אינו מסוגל להבין שהוא נשאר עצמו למרות התחפושת".

"המראה, זו שעד היום החזירה לו בבואה קבועה שהכל הצביעו וקראו לה 'אני', מחזירה לו לפתע דמות זרה. עבור ילדים מסוימים הבבואה החדשה עלולה להתפרש כמפחידה ומאיימת. גם דמויות אחרות, כמו הגננת או החברים בגן, שהמראה הקבוע שלהן הוא חלק משגרת החיים הנוסכת ביטחון, עלולות להיחוות כמפחידות כשהן מחופשות ומאופרות. העולם המוכר והצפוי הופך פתאום לזר, והחוויה הזו יכולה להתפרש כבלתי נעימה ואף לעורר בכי".

גם קרולינה פלימן, פסיכולוגית חינוכית מומחית, ת.ל.מ. תל-אביב – המרכז לייעוץ ואבחון, אומרת כי מושג ה'עצמי' הוא מרכזי כשאנו מדברים על תחפושת. "להתחפש זה להשאיל לזמן מה את 'עצמי' לזהות אחרת. לשם כך אנחנו קודם כל צריכים לדעת שיש לנו את העצמי או זהות משלנו. הפעוט צריך להיות מסוגל להגיד 'הילד הזה הוא אני' לפני שהוא יוכל לנסות להתחפש למישהו אחר. לקראת גיל שנתיים מושג העצמי מתחיל להתפתח. גיל ה'לא-לא' מציין למעשה את התחלת ההכרה של העצמי עם רצונותיו ותכונותיו. הפעוט אפילו מתחיל להשתמש במילה 'אני'. אבל מדובר ב'אני' שרק מתחיל להתפתח ולהתבסס.

"בשלב הזה הפעוט נמצא עדיין בתהליך הבחנה וזיהוי של תכונותיו ושל תכונותיהן של הדמויות מסביבו. תחושת הקביעות וההמשכיות של העצמי עדיין אינה מבוססת. במילים אחרות, אין עדיין ביטחון מפני שינוי לא צפוי בעצמי ובסביבה. על הרקע הזה, שינוי קיצוני במראה, ובייחוד מסיכות על הפנים, מפחיד מאוד את הפעוט. ראיית העולם שלו עדיין לא מאורגנת ומלוכדת, ולכן, אם פתאום העולם המוכר שהוא מנסה להבין ולארגן משתנה לו, הוא עלול להיבהל מאוד".

סטיבה מוסיפה כי התסכול שחש הילד המתחפש נובע לעיתים גם מהדינמיקה שלו עם הוריו. "בני השנתיים אינם בוחרים את התחפושת שהם ילבשו בפורים. ההורים הם אלה שיוזמים ובוחרים עבורם את ה'פנטזיה'. הם משקיעים מחשבה וכסף כדי לגרום לילדם הנאה, ולעיתים הם בוחרים בתחפושת על פי משאלות ליבם ההוריות ולא על פי רצון הפעוט. אותה חדווה שהורים חווים בעת שהם מדמיינים לעצמם את הפעוט המתוק בתחפושת, מתפוגגת ברגע שהוא מסרב ללבוש אותה ומגיב בפחד ובכי לניסיונות להלבישו".

אז מה על ההורים לעשות?

"לדעתי, הדרך להתחיל לפתור את הסבך הזה היא להבדיל בין הצרכים שלנו כהורים לבין צרכיו של הילד. אולי יש לנו רעיונות מדליקים ויצירתיים והיינו יכולים ליצור את התחפושת הכי מקורית שהופיעה אי פעם בגן, אבל כדאי לעצור את פרץ היצירתיות שלנו ולגייס במקומה רגישות לרצונותיו ולצרכיו של הילד שלנו. כדאי לחשוב איך להתאים את התחפושת לגיל: בגיל שנתיים, למשל, אפשר להסתפק בחולצה משעשעת ונוחה. נוכל פשוט לאפשר לפעוט שלנו לקחת איתו לגן פריט שהוא התחבר אליו והתיידד איתו קודם לכן, ובכך להפוך את הזר למוכר".

בגיל שש או שבע החשיבה של הילד הופכת למורכבת, הגיונית יותר ונאמנה לחוקי המציאות

גילה רונאל, המנהלת המקצועית של רשת דיאדה, מתייחסת לכך שהורים מתחילים להלביש תינוקות בתחפושות כמעט מיום היוולדם. "הורים רבים חובשים כובע ליצן לבן השלושה חודשים כי לדעתם זה חמוד. ברור שזה לא צורך של התינוק ואין בכך כל רע, אבל כשהתינוק או הפעוט מביעים התנגדות ללבישת תחפושת או לפריט מסוים ממנה, רצוי למלא אחר בקשתם. אחרי הכל, אין הכרח בתחפושת. התחפושת יכולה להכיל מעט פריטים, ולעיתים די בפריט או שניים שהילד אוהב כמו כובע מיוחד, חצאית נפוחה או שרביט, כדי לחוות את שמחת החג".

רונאל גורסת כי למעשה הנושא כאן אינו התחפושת אלא התקשורת בין הורים וילדיהם. "חשוב שהורים יקשיבו למאוויים של הילד ויכבדו את בקשותיו, שכן התחפושת אמורה להיות מהנה ואין שום הכרח להתחפש. ככל שהילד יגדל כך הוא ימצא הנאה רבה יותר בהחלפת הזהות".

פלימן מציינת כי בגילאי שלוש או ארבע הילד כבר מזהה את עצמו ואת תכונותיו בצורה ברורה יותר, ולכן התחפושות מקבלות משמעות מהנה והן חלק ממשחק ה'כאילו' שמאפיין את הגילאים האלה. "ההנאה מהתחפושת היא בהחלט תלוית גיל. מבחינה קוגניטיבית, בסביבות גיל שלוש חל שינוי בתפיסת המציאות. קודם לכן החשיבה וההתנהגות מבוססות על התפיסה המוחשית והמיידית של העולם על ידי התינוק. העולם הוא רק מה שבטווח התפיסה החושית ובעיקר בטווח הראייה של התינוק".

תחפושת לכל גיל איך כדאי לחפש אותם בגילאים השונים? * לקראת גיל שנה ועד גיל שנתיים לערך: הפעוטות לא יראו התנגדות לתחפושת כי הם אינם מבינים את המשמעות. לכן כדאי להקפיד בעיקר על כך שהתלבושת תהיה נוחה. * מגיל שנתיים לערך: כדאי להימנע מתחפושת המשנה זהות, כמו מסיכה או איפור כבד. חשוב להקפיד גם על כך שאנשים מוכרים בסביבה לא ילבשו מסיכות מפחידות ו/או ישמיעו קולות ליד הפעוט. הסתפקו בתחפושת מאוד פשוטה שבה הילד עדיין יכול לזהות את עצמו, ואם אין כזו המוצאת חן בעיניו תוכלו להסתפק בתוספות של אביזרים כמו פרח או כובע. * מגיל שלוש: ילדים נהנים להתחפש, ולא רק בפורים. כדאי להיענות לבקשות של הילד ולתת לו להתחפש כאוות נפשו, משום שבעזרת התחפושת אנחנו מאפשרים לו לייחס לעצמו תכונות הרצויות לו מבחינה רגשית, כמו תכונות של חיות או של גיבורי-על המסייעים לו להתגבר על פחדים. * מגיל שש ואילך: התחפושות מאפשרות לנו להגשים פנטזיות, להסיר חלק מהמסיכות או מהדפוסים שהחברה מכתיבה לנו ולהביע משאלות לב כמוסות. בגילאים אלה הורים וילדים יכולים ליהנות מחשיבה משותפת על התחפושת. תהליך החשיבה, ולעיתים גם הניסיון להכינה לבד, מעורר יצירתיות ודמיון וגורם הנאה לכל העמלים על הפרויקט.

מהו השינוי שחל בצורת החשיבה של הילד ובעצם מאפשר לו להתחיל ליהנות מתחפושות?

פלימן: "בגיל שלוש, הפעוט מתחיל להראות סימנים לחשיבה סמלית. החשיבה הסמלית עוזרת לו להשתחרר ממגבלות המצב המיידי שהוא רואה לנגד עיניו. הוא כבר לא מגיב רק למה שהוא רואה מולו באופן מוחשי, אלא מסוגל לדמיין ולייצג מצבים. היכולת הזו מתבטאת בשפה ההולכת ומשתפרת, במשחק דמיוני ובתופעות חיקוי. הפעוט מסוגל לשקוע במשחק שבו הוא כאילו מכין ארוחת ערב ומאכיל את הבובות, הוא כאילו טרזן ומיטת הקומתיים היא כאילו הג'ונגל. בגיל הזה הילד נהנה מאוד ממשחקי 'כאילו'. זהו גם שלב שתחפושות 'מדברות' אל הילד ואפילו רצויות עבור התפתחותו, ולא רק בפורים. בעזרתן הוא יכול להעשיר את המשחק הדמיוני שלו".

פלימן מצינת כי תפיסת המציאות, ואיתה ההתייחסות לתחפושות, משתנה באופן משמעותי בטווח הגילאים שלוש עד שש. "בגילאי שלוש וארבע הילד עדיין מתקשה להבחין שקיים הבדל בין ההופעה החיצונית של הדברים ובין הדברים עצמם", היא אומרת. "ילד בן שלוש לא יתפלא אם כובע הופך לפרח, זה נראה לו אפשרי. בגילאי ארבע או חמש זה כבר לא ייראה לו אפשרי, אבל עדיין אפשר יהיה לראות שהוא במבוכה למשל כאשר אבא ילבש פתאום מדי צבא וייראה כמו חייל. הילד יידע שזה אבא אך המראה יהיה מבולבל עבורו, ועליו יהיה להיווכח שאותו אדם עם מדים הוא אכן אותו אבא בלי המדים".

"בגיל שלוש החשיבה של הילד עדיין מוחשית: מה שהוא רואה הוא אשר קיים מבלי לחשוב על המציאות המתקיימת מעבר להופעה החיצונית של הדברים. ההבחנה בין המציאות לדמיון עדיין אינה ברורה לגמרי. מצד שני, הדמיון ויכולת החיקוי המתפתחים בגיל הזה עוזרים לילד להשתחרר ממתח ולמצוא פורקן מהנה לחוויותיו ולניסיונותיו בחיי היומיום.

"בגילאי ארבע וחמש מתרחשת התקדמות מסוימת בהתפתחות הקוגניטיבית. ההבחנה בין דמיון למציאות ברורה יותר, אבל עדיין החשיבה מאוד חד-ממדית. לילד קשה לראות את הדברים מנקודת המבט של מישהו או משהו אחר. העולם סובב סביב צרכיו ורצונותיו ומשחקי דמיון ותחפושות הם העיסוק המרכזי והמהנה ביותר".

כשהילד כבר גדול יותר, לקראת כיתה א', על איזה צורך עונה לו פעולת ההתחפשות?

פלימן: "בגיל שש או שבע החשיבה של הילד הופכת למורכבת, הגיונית יותר ונאמנה לחוקי המציאות. משחק עם חוקים וכללים ברורים הופך לאופן המשחק הנפוץ, בעוד המשחק הדרמטי הולך ודועך. משמעות הדבר מבחינה רגשית היא שהילד מתאים את עצמו יותר ויותר לחוקים חברתיים, ואת הפנטזיות הוא מבטא בדרכים המקובלות מבחינה חברתית. אחת הדרכים לעשות זאת היא להתחפש. תחפושת נותנות לגיטימציה לצאת לרחוב בתור ''אדם אחר' ולשנות את המציאות שלנו כדי להגשים חלום. זו אולי הסיבה לכך שבכל התרבויות קיים חג המאפשר לאנשים להתחפש. כבר משחר תרבותו חש האדם באופן אינטואיטיבי, מבלי להיות מודע לכך, כי למען איזונו הנפשי זקוק הוא למשחק, להתחפשות, להעמדת פנים – התפרקות המותרת ומאושרת על ידי החברה. מדובר בצורך אנושי המאפשר לבטא תכנים עמוקים בנפש האדם ולשחרר לחצים ומתחים פנימיים וחיצוניים".

רונאל מציינת עובדה שלפעמים אנחנו נוטים לפספס: בדיוק כמו שיש בינינו נשים רבות שלא אוהבות להתאפר, ללבוש שמלות הדוקות או לנעול נעלי עקב, כך גם לא כל הילדים מרגישים בנוח עם מסיכות על הפנים או עם תלבושות מסורבלות. כדאי להיות קשובים גם לרצונם של חלק מהילדים להימנע מפעילויות מסוימות הקשורות בתחפושת, כמו איפור או קעקועים על הידיים.

"לילדים רבים יש רגישות תחושתית ברמה כזו או אחרת, ולכן הם לא נהנים מהמגע של חומרים דביקים או לחים על העור. ילדים אחרים סתם לא אוהבים להתלכלך. אני מאמינה שצריך להציע איפור ולראות את תגובת הילד, ואם הוא מתנגד בוודאי שלא להכריח אותו. הפיה תהיה מקסימה גם אם לא ימרחו לה סומק ורוד על הלחיים, והליצן יהיה חמוד גם ללא איפור כבד. צריך לזכור שרוב הרגישויות נעלמות בגיל מאוחר יותר, ובעיקר אם לא מכריחים את הילד ולא עושים עניין מהרצון שלו, למשל, להישאר נקי". סטיבה מסכימה עם רונאל ותוחמת את הדברים לכלל אחד עקבי: "אל תכריחו. רצונו של הילד – כבודו. מעל הכל, חשוב שכל ההתעסקות עם התחפושת תתרחש באווירה של שיתוף פעולה, שמחה והקשבה לילד".

לסיכום, אתן מציעות להניח לילד ובכל מקרה לא לנסות לשכנע אותו להתחפש בפורים? האם לא חשוב גם לנסות לברר איתו מדוע הוא מסרב להתחפש?

רונאל: "אם הילד נוהג באופן חריג, תמיד כדאי לבדוק עם הגננת או המורה האם קרה משהו שבגללו הוא מסרב להתחפש. אם לא אירע דבר חריג, כדאי לברר עם הילד האם אין משהו שהוא בכל זאת רוצה להיות, ואפילו רק ליום אחד. ייתכן שגם אז הילד יסרב, וזה בסדר. אפשר להשאיר את האפשרות פתוחה עבורו ולהגיד: 'אם תחליט שאתה כן רוצה, תגיד לנו', או: 'אם תחשוב על משהו מיוחד, נוכל לבדוק יחד האם אפשר להתחפש לזה'".

סטיבה מסכימה, אך מציעה שלא לקבל את אי הרצון מיד אלא לעורר דיון בנושא: "בדברים שנאמרו ניסינו להבדיל בין הפנטזיות של ההורה לרצונות הילד, וגם בתשובתי זו אעשה אבחנה דומה: כאשר ילד לא רוצה להתחפש עלינו, ההורים, לזכור שזו הבחירה שלו. יחד עם זאת, לא כדאי לוותר על דיון איתו בנושא מדוע הוא נמנע מהתחפשות. האם הוא מתבייש? אולי הוא חושש שהתחפושת לא תהיה הכי מוצלחת והוא לא יזכה בתחרות? אולי משהו בתחפושת לא נעים לו ברמת התחושה? אולי מישהו לעג לו בשנה שעברה ועכשיו הוא זקוק לעזרה כדי לעבד את החוויה ולהתגבר על החשש? בכל מקרה יש לכם כאן עוד הזדמנות לשיחה, שיכולה להיות נחמדה אם רק לא תצפו 'להצליח לשכנע'. פשוט דברו עם הילד. אולי תופתעו".