מה עושים כשהילד נושך?

נשיכות אצל ילדים הן תופעה מאוד שכיחה המוכרת כמעט לכל הורה. זה מתחיל כבר מבקיעת השן הראשונה, ויעידו על כך האמהות המניקות. "הנשיכה היא דרך ביטוי נפוצה אצל רוב הילדים בגילאי עשרה חודשים עד שנתיים", מסביר אבי לנדו, יועץ תקשורת בין הורים וילדים ומחבר הספר "הילד שבי – להגיע להבנת ידינו ולא על פי שיפוטנו", בהוצאת רימונים.

"עניין הנשיכות מתחיל מגיל הינקות. תינוקות מרבים להשתמש בפיהם בתור אמצעי להכרת חפצים בסביבתם הקרובה, זו התקשורת הראשונית שלהם: דרך שימוש בפה הם יוצרים קשר עם הסביבה, וניסיונות לנשוך חפצים או בני אדם הם חלק מההתנהגות הטבעית האופיינית לגילם. כל הורה צריך לדעת שבשלב זה או אחר ילדו עלול להיות 'הנושך' או 'הננשך'. טבעי שזה קורה, והשאלה היא כיצד עלינו לפעול בתגובה".

ביטוי של כעס ותוקפנות

יונית כהן, אמא לשניים, מספרת כי בנה בן השלוש וחצי מרבה לנשוך – בעיקר את אחיו בן השנתיים. "כבר קרה שחדר המשחקים שלהם הפך לזירת אסון, כשלקטנצ'יק היו סימנים לא רק של נשיכה אלא שטפי דם אדומים וכחולים".

"בהתחלה, כאינסטינקט, מיד צעקתי על הגדול כדי שייבהל ויבין חד-משמעית שזה אסור, מסוכן וכואב. אבל ברור שצעקות הן לא הדרך. עובדה – הוא המשיך. כששאלתי אותו ברגע של שקט למה הוא נשך את אחיו, הוא ענה בטבעיות: 'כי הוא לקח לי את המשחקים' או 'כי הוא הרגיז אותי'. האמת היא שעד היום לא הצלחתי למגר את התופעה, אבל הנחמה שלי היא בכך שבגן הוא לא עושה את זה".



התנהגות הגננת במקרה של נשיכה

יעל שווייד, גננת בפעוטון, מספרת שב-15 שנות עבודתה בגנים ראתה הרבה מקרים של נשיכות, ולטענתה לא מדובר בתופעה שאפשר לצפות רגע לפני שהיא מתרחשת. "זה קורה בשניות, ובדרך כלל בדיוק במאית השנייה שבה אף סייעת או גננת לא רואה. הילדים מספיק חכמים כדי לפעול בחטף", היא מודה.

שווייד אומרת כי החלק הקשה ביותר הוא הדיווח להורים. "הרגע שבו ההורה מתבשר על כך שבנו נשך או ננשך, זה הרגע בו הוא חושף את עצמו בפנינו. אני מזהה מיד איזה טיפוס הוא: יש את ההורה העצבני שמיד מאשים את הצוות, ויש את ההורה שמבקש לדווח להורה של הילד הנושך על מה שקרה, ובמקרים קיצוניים מבקש את מספר הטלפון שלו. הורים הגיוניים, בדרך כלל כאלה שזה לא הילד הראשון שלהם, נוטים יותר להבין ולקבל ויודעים שזה דבר שבשגרה".

וברגע האמת, כשזה קורה, איך את מגיבה?
"מכיוון שאני עובדת עם פעוטות בני שנתיים-שלוש, שאין להם יכולת מילולית גבוהה – לא יעזור לשאול מה קרה, למה עשית את זה. הוא עשה וזהו. מה שכן, בו ברגע אני משדרת שנעשה פה משהו גרוע. אני מישירה מבט ואומרת באופן ברור 'אסור',ותמיד מראה לו את התוצאה של המעשה, מבלי להבהיל מצד אחד אבל באופן הכי ברור שיש מצד שני. חשוב לא להתנפל על הילד ובטח שלא להעניש אותו. בהרבה מהמקרים, של אלימות בכלל, אנחנו מגלים שהילד עובר משהו וזו תוצאה של בעיה רגשית".

"במקביל, בעזרת הסייעת, אני כמובן גם לא דוחה את עניין הטיפול: אנחנו לוקחות את הילד הננשך, משתדלות ברוגע, ומטפלות – לפעמים הנשיכה היא בעוצמה כזו שאפילו העור מתקלף וצריך לטפל בילד".

בחלק השני של הכתבה: איך להגיב כשהילד נושך או ננשך ע"י ילד אחר?

 

מתוך: מגזין להיות משפחה

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה