מה מילת הקסם?

"איזה פרי אתה הכי אוהב?", שאלתי באנגלית את התלמיד היפני. הילד הסיט את מבטו, הסתכל על חבריו, על הרצפה, מלמל לעצמו והשתהה כחמש דקות – נצח במונחים של שיעור אנגלית של שעה. ניסיתי לעזור לו, להזכיר לו את המילים לפירות באנגלית: "אולי תפוח? אולי אבטיח? ענבים? מלון?", אבל ללא הועיל. הסצנה הזאת, שנשמעת אולי יוצאת דופן, חזרה על עצמה כמה פעמים בכל שיעור. לאחר זמן רב למדתי את מילת הקסם, זו שאחריה מרבית הילדים ענו, סוף-סוף, לשאלות שלי: "גמבטה" (gambatte).

העיקר המאמץ

גמבטה היא אחת המילים היפניות הקשות ביותר לתרגום, אבל הבנתה לעומק מוסיפה ממד שלם להבנת התרבות היפנית בכלל ולעקרונות החינוך היפני בפרט. התרגום המקובל לעברית הוא "עשה כמיטב יכולתך" או "עשה את כל המאמצים", אבל תרגום מדויק יותר יהיה "אל תוותר" או "התעלה על עצמך".

ביום-יום המילה גמבטה משמשת כמו המילה "בהצלחה" אצלנו, כדי לעודד מישהו העומד בפני אתגר או קושי – ספורטאים לפני תחרות, סטודנטים הלומדים למבחן, אפילו חבר המתמודד עם בוס מעצבן או חמות מרגיזה. המשותף לכל המצבים האלה הוא שנדרשים מאמץ והתמדה כדי להתמודד עמם. לאחר שאמרתי את מילת הקסם במסגרת שיעורי האנגלית היו הילדים בדרך כלל מגייסים את כוחותיהם, ומצליחים להתעלות על הבושה ולענות קצת יותר מהר.

על פי הגישה היפנית, כל אדם יכול לעשות כל דבר, והצלחתו תלויה רק במאמצים שהוא משקיע ובכוח ההתמדה שלו. אנשי חינוך ביפן מאמינים שתהליך הלמידה חשוב יותר מהתוצאות, מכיוון שהתהליך הוא שמפתח את התלמיד מבחינה קוגניטיבית וחברתית. הרעיון המרכזי בגישה הזאת הוא שהמאמץ המושקע חשוב יותר מהיכולת המולדת, וכי יש לתגמל על המאמץ. מכך נובע שכל הילדים יכולים להצטיין בכל מקצוע. אין ילד שחלש או חזק במתמטיקה – יש רק ילד שמשתדל יותר או פחות.

הגישה הזאת מעודדת את התלמידים להשתדל יותר, מדרבנת אותם להתקדם ומונעת מהמורים לקטלג אחדים מהילדים כחלשים מבחינה אקדמית, ולפיכך להנמיך את הציפיות מהם.

"גמבטה" היא מילת הקסם שמעודדת את התלמידים להתאמץ יותר ולהצליח

אוהבים שיעורי ספורט

אחת השאלות האהובות עלי כמורה לאנגלית היתה: "מה המקצוע המועדף עליכם?". קיוויתי שאולי יגידו "אנגלית", ולו רק כדי לשמח אותי. אבל את התשובה הזאת זכיתי לשמוע אולי פעמיים. בשאר אלפי הפעמים היו הילדים נחרצים (וגם ענו במהירות!) – ספורט. לספורט, על כל סוגיו, שמור מקום של כבוד במערכת החינוך. בית הספר מצפה מתלמידיו להשתייך למועדוני ספורט, והאימונים נערכים במתחם בית הספר לאחר הלימודים. הספורט תופס חלק גדול בחיי התלמיד הממוצע, לא פחות מהחלק המוקדש ללימוד העיוני. במדינה אף נקבע יום חופש לאומי – "יום הספורט" – באמצע חודש אוקטובר.

היפנים מאמינים שכדי לאמן את המוח יש לאמן גם את הגוף. אי אפשר לפתח את המחשבה ואת יכולת הלמידה בלי שיפור היכולות הפיזיות. דרך הספורט מלמדים להציב מטרות ולחתור להגשמתן, להשקיע זמן בהשלמת משימות ולהסתגל להגדלת המאמץ, ובונים את רגש הסולידריות בין חברי הקבוצה.

על סדר, נקיון ושיתוף פעולה

בתי הספר משקיעים זמן רב באימון יכולות הארגון ושיתוף הפעולה בין התלמידים, באמצעות פעילויות כמו אחסון הנעליים במקום המיועד להן, החזרת כל דבר למקומו הנכון, בניית לוח זמנים שבועי מסודר והגשת אוכל ואכילתו בצורה נאותה. הילדים אחראים גם על ניקיון הכיתה והמסדרונות, ואפילו על ניקיון חדרי השירותים. כך מקנים להם אחריות ומפתחים אצלם מודעות לסביבת החיים שלהם. הם יודעים, למשל, שאם ילכלכו את הכיתה – ייאלצו הם וכל חבריהם לנקות אחריהם.

השקעה מרובה באימון יכולות הארגון ושיתוף הפעולה

הפנקס פתוח והיד רושמת

בוקר אחד, כאשר הגעתי לגן הילדים שלימדתי בו אנגלית, פנתה אלי המנהלת ושאלה אם אני כבר זוכרת את שמות כל הילדים. כשהשבתי בחיוב, ענתה לי: "יופי! אז אנחנו רוצים שתוסיפי כמה מילים (ביפנית, כמובן) במחברת המעקב של כל ילד בסוף כל שיעור". החוורתי. מדובר במשימה הדורשת זמן רב, גם ממי שיפנית היא שפת אמו: במהלך היום הגננות מקפידות למלא את מחברות המעקב של כל ילד וילד ולכתוב בהן כל פרט – ממילים חדשות שאמר, דרך דברים שניכר שעניינו אותו ועד לפרטים קטנים כגון כמה פעמים הלך לשירותים. בסוף היום האמהות מקבלות לידיהן את המחברות (האבות ביפן מעורבים פחות מהאמהות בחינוך הילדים), והן ממשיכות את המעקב בבית: מה הילד אכל, במה שיחק, אם רב עם אחיו, מתי הלך לישון ואם התקשה להירדם. כך תדע הגננת כל דבר שאירע בערב הקודם ותוכל להבין טוב יותר את התנהגות הילד למחרת.

למזלי הצלחתי להתחמק באלגנטיות ("אני בדיוק עובדת קשה – גמבריזם – על הדוקטורט"), אבל למשימה הזאת חלק חשוב בתפיסת החינוך היפנית, ולכן לא הופתעתי כשהתבקשתי לעשותה.

מערכת החינוך היפנית דוגלת בגישת "האדם השלם". על פי גישה זו על מערכת החינוך להיות מודעת לכל המתחולל בחייו של הילד. תפקידו של בית הספר אינו רק ללמד ולהקנות כלים, אלא לעזור לעצב את האדם בכללותו, להעניק לו ערכים, לפתח את אישיותו וליצור ממנו "אדם שלם".

נסיבות החיים או כישרון מולד אינם נחשבים למשתנים מכריעים בעיצוב עתידו של תלמיד ביפן – עליו להשתדל, להתאמץ, להשקיע את כל כולו ולהתעלות על יכולותיו כדי להצטיין ולהצליח. האפשרות הזאת פתוחה בפני כל ילד וילד – הכל תלוי רק במאמציו וביכולת ההתמדה שלו.