מה למדת בגן, ילדה שלי?

יסלחו לי כל הבתיות, השרות, המטפלות המורות והגננות: אנחנו יודעות שבגנים ובבתי הספר משתדלים להעניק לילדים תוכנית לימוד עשירה – לפעמים אפילו יותר מדי – שכוללת בין היתר לימוד אנגלית מגיל 3, כי אנה אנו באים אם הזאטוט לא ילמד לקשקש מינקות בשפת הלעז, ואיך נראה את פנינו ברבים בלי שהגאון הקטן ידקלם את כל הא"ב בלי להתבלבל בגיל שנתיים.

אך יש משהו שכנראה סוללת המחנכים והמחנכות לא ממש לקחו בחשבון: שפת הדיבור, השפה היומיומית. מצד אחד ילדינו אכן לומדים בגן לא מעט, מאידך ישנו לימוד "משני" מילדים אחרים שגם הם, כמה מפתיע, לומדים טרמינלוגיה בעייתית משהו מאחיהם הגדולים ומסביבתם הטבעית.

ואם לא בא לי?

כך למשל הביטויים "בא לי" ו"לא בא לי" שגורים בפיה של בר מזה מספר חודשים, ולזכותה ייאמר שהיא עושה בהם שימוש נרחב: "אמא לא בא לי ללכת היום לגן", היא אומרת בקול מתוק וחינני. "בא לי להישאר בבית", היא מציינת בנונשלנטיות, אגב קפיצה על מזרן המיטה. "אבל אמא צריכה ללכת לעבודה", אני מנסה בקול ענות חלושה, יודעת מי המפסיד ומי כאן מנצח בגדול.

"מטומטמת", היא זורקת לי לפתע ומביטה בי במבט מאשים: איך העזתי להמרות את פיה?! "בר לא יפה לדבר ככה, ממי למדת את המילה הזו?!", "ממור", היא מדווחת בחדוות ניצחון ומספרת לי אגב כך על "תכנית הלימוד" של ילדי הגן.

כעבור עשר דקות, בעוד אני מדדה לכיוון הגן ומקללת חרש את העייפות הנצחית, שולפת בר עוד "קלף" מילולי מנצח: "האיש מכוער" היא קובעת בפסקנות ומצביעה על עובר אורח תמים. גם בת זוגו לא זוכה להנחות: "האישה מכוערת!", היא מציינת. למרבה המזל, השניים שקועים בשיחה אישית ואינם שומעים את דעתה המלומדת של הקטנה על הופעתם החיצונית.

הפעם אני יותר תקיפה (הללויה!), ואני מסבירה לקטנה ש"ככה לא מדברים!". למען הסר ספק יצוין מיד שבר היא ילדה וורבלית להפליא, שמלהגת כבר מגיל 7 חודשים, וברוב המקרים משתמשת בשפה גבוהה ועשירה. אבל כשם שהיא קולטת ביטויים חיוביים, כמו "נעלה במעלה המדרגות", כך היא קולטת גם את אלה הבעייתיים.

נעלי שרמוטה

השיא הגיע כאשר היא החליטה לעשות שימוש בביטוי "נעלי שרמוטה". המקור התברר כאחד מהילדים בגן – דווקא אחד החכמים והמוצלחים – שלמד את הביטוי, כך מדווחת הגננת, מאחיו הגדול. ברור לחלוטין שאף אחד מהפעוטות לא מבין את משמעות המילה, אבל עצם השימוש בה מעורר בי פלצות.

התכנים של "תכנית הלימוד המשנית" משתנים מיום ליום בהתאם ל"מורים", והתלמידים קולטים בצמא כל פיסת מידע חדשה, גם אם מדובר בקללה עסיסית. הסטודנטים השקדנים לא עושים הפרדה בין מה שראוי למה שלא, והתוצאה: שפה מדוברת שאף מחנך לא יאשר אותה בספרי הלימוד ובתוכניות הלימודים העשירות. פלא שאני מתגעגעת לעידן ה"דנה קמה, דנה נמה"?