ההונאה הגדולה: כשאתם יוצאים רק שבועיים ויש לה יום הולדת

"יש לי יום הולדת שבוע הבא!" היא מכריזה כאילו זה הקלף האחרון בטאקי. אני שולף את הסלולרי מהכיס, מבטל נעילה ומחזיר נעילה: "וואלה?", והיא עונה "כן!" בהתלהבות. אני רוצה להגיד לה שבחיים לא עשו לי הונאה כזאת. אני יוצא איתה רק שבועיים מה קשור יום הולדת עכשיו?

>> איך להפסיק להתאכזב מבן הזוג?

"מתי?" אני שואל בעיניים כפופות. "יום שני הקרוב!!!!", תפסיקי לצעוק כבר. "מה נעשה משהו לא?" אני שואל בחשק של דוב קוטב שעומד להתחיל דיאטה. והיא אומרת: "מה שבא לך, בכל זאת הכרנו רק לפני דקה, אל תעשה משהו גדול מדי, אם בא לך אתה יכול לעשות משהו בקטנה". והנה מתחיל לו המבחן הרשמי שיגדיר אם אני משקיען בקטע קריפי אובססיבי, שלא יודע איך להתנהג עם מישהי שיש לה שחלות, או שאני יוצא קמצן כלומניק, שההישג הכי גדול שלו בחיים זה להשיג מנויים של נטפליקס מחברים מבלי לשלם אף פעם.

אל תעשה משהו גדול מדי את אומרת אה? מה, אני נראה לך תייר יפני שנכנס למונית באילת, שאפול בתרגיל הזה? מכיר את ההפוך על הפוך הזה. אצטרך להרים הפקה שבמינימום עומר אדם ועברי לידר ממלצרים בה. הכל עלי אל תדאגי, האירוע יתוקתק. אבל אז אני מתחיל לעשות חישובים של בני גורן על אקסטזי: לי יש יום הולדת עוד תשעה חודשים, אשקיע עלייך עכשיו, ועוד תשעה חודשים ביום הולדת שלי את כבר לא תדברי איתי ויש מצב תשכחי מה המגדר שלי.

חיים שלי, אין לזה צורה אם אני משקיע בך, איך זה יראה עכשיו אם אני עושה לכבודך אירוע חגיגי מדי? זה יוציא אותי אחד שאיבד את הבתולין שלו עם בובת ברבי משנת 1997

גם מה את משחקת לי אותה, אם לי הייתה יום הולדת שבוע הבא, היית מביאה לי בריסטול ורוד מהפנינג, שכתוב עליו "מזל טוב" עייף, עם עוגת הבית שפג תוקפה. אז למה שאשקיע נשמה? אנחנו יוצאים כולה כמה דקות. אביא לך פלאפל, ובגלל שזה יום הולדת, אוסיף לך מלמעלה פס טחינה ועוד כדור – ככה בשביל החגיגיות, יותר מזה אני לא משקיע. יודעת מה, יש מצב זה ידליק אותך עלי יותר אם אהיה פשוט נונשלנט. ביום הולדת שלך בשבוע הבא, אני בכלל אשחק פיפא ואקנה שישיות של גולדסטאר בשביל שתשעים אחוז ממשקל הגוף שלי יהיה טסטוסטרון, בשביל להראות לך שאני לא שפוט של מישהי שהכרתי רק לפני רגע. זהו, החלטתי חיים שלי, אין לזה צורה אם אני משקיע בך, איך זה יראה עכשיו אם אני אעשה לכבודך אירוע חגיגי מדי? זה יוציא אותי אחד שאיבד את הבתולין שלו עם בובת ברבי משנת 1997. את צריכה גבר אלפא שבז לסרט טיטאניק. לכי תחפשי אותי. כבר ירד לי ממך בכלל, לא עושה בשבילך כלום. 

היא מסתכלת עלי מהפרופיל. עוד לא ברור לי אם יצאתי רומנטיקן כאילו אני סבא של רומיאו ויוליה או שיצאתי קריפ שיש לו אוסף של סוודרים עם פסים

אנחנו על כדור פורח. היא לצידי עם כיסוי עיניים ששמתי לה, ובין הרגליים שלי יש סלסלה עם יין שהשם שלו שנשמע כאילו הוא נוצר באורגיה בין צרפת, איטליה ושוויץ. הטחול שלי דופק על מאתיים, היא עוד לא יודעת מה קורה פה, אני רוצה להגיד לה מה עשיתי למענה, אבל הפה יבש מדי והלשון נספגת לי בתוך השיניים הקדמיות.

"עוז, מה הכנת לי?", אני שותק. אולי אפתח את היין, להירגע קצת. אני מעביר יד על הכיסים שלי, לא מרגיש שום דבר בכיסים, אז אני מעביר אותם שוב, אבל יותר מהר בתקווה שזה יגרום לפותחן לצוץ. שכחתי את הפותחן בבית. היין האירופאי אנטישמי. "נו תגיד לי כבר". הטייס של הכדור הפורח מתחיל לתפעל ולהצית את הלהבה והחום מצליף לי בלחי. אין לי איך לצאת מזה, איזה תירוץ אחר יש לי להגיד לה? שלקחתי אותה לתוך הארובה של סנטה קלאוס?

אני בא להגיד לה, ואז היא מורידה בעצמה את הכיסוי עיניים. הכיסוי נופל אל התחתית של הכדור פורח, ואיתו נופלות כל העצמות בריח שלי. היא מסתכלת עלי מהפרופיל. עוד לא ברור לי אם יצאתי רומנטיקן כאילו אני סבא של רומיאו ויוליה או שיצאתי קריפ שיש לו אוסף של סוודרים עם פסים. "איך?" אני שואל אותה עם גבות מסורבלות.

"מושלם! לא האמנתי שתעשה למעני דבר כזה. איך אני שמחה שלא הקשבת לי ועשית לי משהו כזה יפה, ריגשת אותי עוזוש". הדופק חזר להיות כאילו אני שוכב על כורסא של ד"ר גב. כיף לי, בחרתי נכון. היא מתקרבת אלי ומנשקת אותי. היום אנחנו שנתיים ביחד. לא באמת. זה היה היום האחרון שראיתי אותה.