טהרן – גרסת המציאות: זה מה שגילתה מבקרת הקולנוע הישראלית

לפני כשבועיים שבתי מפסטיבל הקולנוע של קרקוב, שם שימשתי כשופטת. את ארוחות הבוקר במלון אכלתי בחברתו של הבמאי האיראני איאט נג'אפי, שהוזמן לשוב לפסטיבל כשופט אחרי שעשר שנים לפני כן זכה שם בפרס סרטו התיעודי "שרות ללא גבול". הסרט, שהוקרן גם בפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות בתל אביב, עוקב אחר ניסיונה של אחותו המלחינה שרה נג'אפי לארגן קונצרט בהשתתפות זמרות סולניות. המכשול הגדול – מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, נשים אינן מורשות לשיר בפומבי, לפחות לא בפני גברים.

>> הרגיעון של כולנו: כך הפך ניר דבורי למאמי הלאומי החדש

כדי לתמוך במאבקן, שרה וחברותיה הזמינו שלוש זמרות צרפתיות להצטרף אליהן בטהרן, אבל אחרי שנתיים של מאבק להשיג אישור לקונצרט, התשובה הסופית שמתקבלת מהרשויות היא שלילית. לא צפיתי בסרט, אך קראתי שהוא מדגיש את החוסן והאומץ של הנשים המעורבות, ומציג את מחויבותן לביטוי אמנותי ולמאבק למען זכויות נשים באיראן.

נג'אפי סיפר לי שלמרות כל האיסורים מתקיימת בטהרן תרבות מחתרתית תוססת. סרטו האחרון עד כה ניסה לתת לכך ביטוי באופן ייחודי. "השמש תזרח" צולם בסתר באוקטובר 2022, ועוקב אחר להקת תיאטרון המתכוננת להעלות את המחזה הקלאסי "ליסיסטרטה" מאת אריסטופנס. כידוע, הקומדיה הנשכנית הזו מספרת על נשים שמחליטות להימנע מיחסי מין עם בני זוגן עד שישימו קץ למלחמה בין ספרטה לאתונה. בסרט, במהלך החזרות על הסצנה שבה הגברים מסתערים על האקרופוליס – שם התבצרו הנשים המורדות – הלהקה מגלה שהיא מוקפת במשטרת מהומות שהגיעה לדכא הפגנה.

זאת אחת ממחאות רבות שנערכו באיראן בתגובה למותה של מחסה אמיני בת ה-22 במעצר משטרתי, לאחר שהואשמה בהפרת חוקי החיג'אב. כפי שאפשר לראות בטריילר המצורף, כדי להגן על השחקנים בסרטו מאיום של מעצר, נג'אפי כיוון את המצלמה לפלח גופם התחתון ולא חשף את פניהם למצלמה. הוא עצמו סומן כמתנגד משטר, הפך לאזרח גרמניה ואינו יכול עוד לחזור למולדתו.

כמו נג'אפי, גם מוחמד רסולוף המפורסם ממנו אינו חי עוד באיראן. רסולוף נמלט ממולדתו בתום צילומי סרטו "זרע התאנה הקדושה" המתרחש על רקע אותן הפגנות. "ליבי עם הצוות והשחקנים שנשארו באיראן, אני עצוב לראות את מה שקורה במולדתי, שתושביה נלקחו כבני ערובה על ידי השלטון הטוטליטרי", אמר רסולוף בנאום התודה בפסטיבל קאן 2024, שם הוענק לו פרס חבר השופטים. 

גם סרטו הקודם, "אין רשע בעולם", שצולם בסתר ונאסר להקרנה באיראן, הביא אותו להתנגשות עם המשטר, בגוללו ארבעה סיפורים על מערכת ההוצאות להורג. ב-2017 דרכונו של רסולוף הוחרם והוא נעצר פעמיים. הפעם הוא נידון בבית משפט להצלפות ולשמונה שנות מאסר. כשהבין שמעצרו עומד להתרחש בקרוב, רסולוף נמלט לגרמניה, שם הוא חי בסתר. פחות ברור מה עלה בגורלם של השחקנים ושאר חברי צוות ההפקה ששיתפו איתו פעולה.

את צמד הסרטים הנ"ל, שהופצו בישראל, אפשר לתאר כמשלים מוסריים. בשניהם רסולוף מתבונן באנשים המתמודדים באופנים שונים עם אימי המשטר. יש אזרחים שמורידים ראש ומשתפים פעולה עם המערכת – בהם אנשי משפחה מהשורה המשמשים כתליין שיוצא לעבודתו בחוסר חשק, או כשופט הגוזר לחומרה את גורלם של מפגינים שנעצרו. יש המנסים לחמוק מביצוע פקודות רצחניות כדי לשמור על נפשם, ויש גם כאלה שמתנגדים למשטר באופן אקטיבי. ב"זרע התאנה הקדושה" המאבק במשטר מקבל ממד אלגורי דרך תיאור הדרמה של משפחה אחת. לקראת סופו, האם שניסתה לפשר בין האב השופט לבין בנותיה המורדות, מבינה שאי אפשר יותר לשבת על הגדר. באקט של הגנה עצמית הן הורגות את הפטריארך שפיתח הזדהות מלאה עם המשטר.

גם ג'אפאר פנאהי, שסרטו "זאת היתה רק תאונה" צולם בניגוד לחוק האיראני וזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, אינו מתגורר עוד במולדתו. מאז "הבלון הלבן" המקסים מ-1995, על ילדה שיוצאת לקנות דג זהב בערב השנה החדשה, פנאהי היה לאחד הקולנוענים הבולטים באיראן וסרטיו משלבים באופן ייחודי וחכם בין ריאליזם חברתי לעיסוק בקולנוע עצמו (נושא שהעסיק גם את מורו ורבו, עבאס קיארוסטמי, בסרטים "קלוז אפ" ו"בין עצי הזית"). ביקורת על דיכוי הנשים בארצו שנוסחה ב"המעגל" ובסרטים נוספים עוררה את חמת המשטר, ונאסר עליו לעזוב את ארצו ולעשות סרטים במשך 20 שנה. למרות זאת, במהלך מעצר בית ב־2011 פנאהי צילם את "זה לא סרט", שבו הוא מתאר למצלמה את הסרט שהוא לא עושה. "זה לא סרט" הוברח לפסטיבל קאן על דיסק־און־קי בתוך עוגה. 

ב־2015 פנאהי יצא מהבית, התחפש לנהג מונית וצילם את "טקסי טהרן" על האנשים שאסף במכוניתו, בהם סוחר תקליטורים גנובים וקולנוען בן 9. כשהסרט התקבל לפסטיבל ברלין, שם זכה מאוחר יותר בדוב הזהב, פנאהי פרסם הצהרה שבה אמר "שום דבר לא יכול למנוע ממני לעשות סרטים, שכן כשאני נדחק לפינות האולטימטיביות אני מתחבר לעצמי הפנימי, ובמרחבים פרטיים כאלה, למרות כל המגבלות, הדחף ליצור רק מתעצם". ב-2023, אחרי שבעה חודשי מאסר – מתוך שש שנים שנגזרו לו – פנאהי פתח בשביתת רעב ושוחרר בשל לחץ בינלאומי. סרטו החדש, שנפתח גם הוא בנסיעה בכביש, מספר על אסיר פוליטי לשעבר שמבקש לנקום בקצין המודיעין שעינה אותו בכלא.

מוניות הן מוטיב חוזר בלא מעט סרטים איראנים שמגיעים למערב. הן משמשות מעין מיקרוקוסמוס בתנועה, שבו אנשים זרים משכבות חברתיות שונות מספרים לנהגים המוודים על חייהם ועל חיבוטיהם. בהקשר של כתיבת כתבה זו, יש לציין שישראל אף פעם אינה עולה לדיון ולו ברמז. כך, למשל, "עשר" של עבאס קיארוסטמי מ-2002, עוקב במשך מספר ימים אחר נהגת גרושה המסיעה נשים ברחובות טהרן, בהן אחותה, יצאנית, חברה שרוצה להתחתן, חברה שבוכה על אהוב שעזב, ואישה מבוגרת בדרכה לתפילה. דרך השיחות בין הנשים וחילופי הדברים בין הנהגת לבנה בן ה-7 (המצדיק את אביו בפרשת הגירושים) אנחנו מקבלים הצצה על חברה שבה הנשים נדחקות לשוליים. 

למרות דיכויין, יש באיראן גם במאיות שמצליחות ליצור סרטים. שלוש מהן הן מרזייה משקיני ("היום בו הפכתי לאישה"), וסמירה וחנה מאח'מלבף – רעייתו ושתיים מבנותיו של הקולנוען המהולל מוחסן מאח'מלבף ("ליקוי חמה בקנדהאר") שנתן להן דחיפה. כל המשפחה גולה עכשיו בלונדון מסיבות דומות לאלה שהוזכרו למעלה.

מי שנותרה במולדתה היא טמינה מילאני, קולנוענית פמיניסטית שמרבה לעסוק בדיכוי הנשים בחברה האיראנית. כשהפנתה את ביקורתה כלפי הצביעות של הממסד המוסלמי היא הסתבכה עם הרשויות. ב־2001 נעצרה באשמת קידום תכנים "אנטי מהפכניים" בסרטה "החצי הנסתר", שמספר על פקיד ממשלה שנשלח לבחון את ערעורה של נידונה למוות, ובדרך קורא מכתב מאשתו שבו היא מספרת לו על רומן שניהלה בימי לימודיה באוניברסיטה. מחאה בינלאומית שבה השתתפו במאים כמרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה זירזה את שחרורה, ומילאני המשיכה בעוז. 

מי שמצליח לא להסתבך עם המשטר האיראני, ועדיין לזכות בהערכה גדולה מחוץ למולדתו, הוא אסגאר פרהאדי שסרטיו "פרידה" ו"הסוכן" נשלחו לייצג את איראן בתחרות האוסקר וזכו בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. גם גיבוריו של פרהאדי מתמודדים עם המערכת ועם שאלות מוסריות מהותיות, אבל נציגי הממסד אינם נשפטים לחומרה אלא מוצגים לרוב כפקידים שמנסים לבצע את משימתם באופן הוגן. כזכור, "פרידה" מ-2011 מספר על בני זוג ממעמד הביניים שמבקשים להתגרש. האישה רוצה לעזוב את איראן כדי שבתה לא תגדל בתנאים המגבילים במדינה, אך בעלה רוצה להישאר כדי לטפל באביו החולה אלצהיימר.

שופט בית המשפט לענייני משפחה פוסק שבקשת הגירושים איננה מוצדקת. כולם צודקים במידה, כולל האישה הענייה שנשכרת לטפל באב, עוברת הפלה ותובעת את המשפחה. בקיצור, הגיבורים של פרהאדי ושל רוב היוצרים שהזכרתי כאן הם אנשים משכבות חברתיות שונות שרוצים מה שרוב האנשים בעולם רוצים – לחיות חיים טובים וחופשיים עד כמה שאפשר.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"