מבול של הו-הא
על האלבומים החדשים של קרן פלס, Supergrass ו- The Gossip
קרן פלס
"מבול"
הד ארצי
לא מזמן התפרסמה כתבה באחד ממקומוני תל אביב המציינת את עשר המכות של העיר, ובין השאר נכתב שם: "המוסיקה של קרן פלס". מה במוסיקה של פלס הופך אותה למין קונצנזוס של שנאה כזו? הגלגל"ציות? החברות עם מירי מסיקה הבלתי נלאית? האנטגוניזם לבוגרי "רימון" הדומים מדי אחד לשני?
אני לא שותף לסלידה הזו וחושב שכבר מזמן לא הייתה לנו כאן יוצרת עם חותם אישי כה דומיננטי, ששרה את שיריה בדמה, כותבת ומלחינה ומבצעת בזעקות ולחישות, ואפילו מחלקת את יצירותיה בנדיבות לאחרים. מעיין של כישרון קוראים לזה.
אם להיתלות באילנות גבוהים – פלס היא מעין שלמה ארצי של הנשים. אין סיכוי שהיא תתייבש מרעיונות. היא כותבת על הכול, הלחנים בלתי צפויים, אך נעימים לאוזן, ואפילו המטאפורות קצת דומות לשלמה קשישא ("חתולים על הדשא מסכמים עוד שנה", "את התמימות אני השארתי במכונית ליד הים"). האלבום השני של פלס ממשיך את הקו המתפייט והמפוטפט משהו שהכרנו מיצירתה הראשונה, עם טקסטים מדממים בעלי פוטנציאל הזדהות גבוה. מי שלא יזדהה, גם לא יסבול. איך כתבה פלס בעצמה בגילוי של מודעות עצמית? "לכעוס עליי הרבה, אבל בסוף לשמוח".
אסף פרת
Supergrass
Diamond Hoo Ha
פארלופון/הליקון
מי הם?
להקת גלאם רוק שזינקה מעלה בעידן הבריט-פופ ושומרת על המשכיות מרשימה מאז שנות ה-90'. שני האלבומים הראשונים שלהם הטיסו להיטים בשרשרת לצמרת, כולל "Alright" הבלתי נשכח. ההתפתחות נעצרה קצת בערך באלבום השלישי, ועכשיו, אחרי כמה אלבומים מצליחים פחות, סופרגראס מנסים לשחזר את הסאונד וההו-הא באלבומם השישי (לא כולל את האוסף).
זה טוב?
סופרגראס היא להקה כיפית, וטרם היה לה אלבום גרוע. אבל זה לא אומר שהאלבום שלפנינו ממש מבריק, למרות שהסאונד פה מצוחצח וגלאמי למשעי. יש כאן גיטרות דיסטורשן אנרגטיות ורעננות, אך מצד שני חולשה מסוימת באגף המלודיות. הטקסטים? לא משהו לכתוב עליו לסבתא.
חייבים לשמוע:
השיר השני באלבום, "Bad Blood" האיגי-פופי ברוחו, היה צריך לפתוח בתנופה את הדיסק במקום שיר הנושא המשמים. "Rebel in You" מזכיר רגעים טובים של דיויד בואי, וגם "Rough Knuckles" שווה ביותר.
למה לקנות?
כי אתם מכורים לסופרגראס ולצווחות ה"בייט מי" של הזמר גאז קומז, ובטוחים שלאינדי-רוק-גיטרות האנגלי עוד יש מה למכור בימים טרופים אלה.
אריאל קרס
The Gossip
Live In Liverpool
דיסק וDVD
Sony/BMG – NMC
מי הם?
הגוסיפ הם אחת מלהקות האינדי הכי טובות שטרם שמעתם. זה לא רק בגלל הזמרת הפרובוקטיבית שלהם, בת' דיטו עבת הבשר, שאוהבת להצטלם בעירום, אלא גם בגלל המוסיקה הבסיסית, נוסח הווייט-סטרייפס: גיטרה ותופים וזמרת מצוינת בלבד.
זה טוב?
אלבומי הופעה הם המקום שבו מפרידים את המוץ מן התבן. יש להקות שחוששות להוציא אלבום כזה, כי אפשר לדעת הכול על הלהקה כשרואים אותה מול הקהל, והגוסיפ הם סופת טורנדו של כישרון שמוגש נא. זה מתחיל לאט ומתגבר בהמשך, אז סבלנות.
חייבים לשמוע:
ההופעה צוברת אנרגיה ככל שהזמן חולף, אז קחו את "Fire/Sign" מהאמצע (אחלה תופים של האנה בלילי), ואת "Standing in the Way of Control" ואת "listen Up" המצוינים מהסוף.
למה לקנות?
בגלל שאתם אוהבים שמנות, כלומר בחורות כמו בת' דיטו הסקסית להחריד, שעושה מה בראש שלה. כדאי לתפוס את הגוסיפ עכשיו, כי בעוד שנה יש סיכוי טוב שהקצוות יהיו כבר הרבה פחות חדים – המיינסטרים כבר אורב מעבר לפינה.
אריאל קרס
מתוך מגזין MAXIM