מאיר אריאל שלא הכרנו

הידיעה על מותו הפתאומי של אבא הותירה אותנו בהלם. הייתי אז אם צעירה בת 31. רק זמן קצר קודם לכן אבי האהוב עבר לגור קרוב אליי והתגלה כסבא מדהים. והנה, הוא נעלם לי ככה באמצע החיים. האבא הנהדר שלי, שלעתים דיבר אתי במבטים, בהבעות פנים ובקולות שרק שנינו הבנו, חלה ומת תוך שבוע.

זמן לא רב לפני מותו התחלתי בניסיונות כתיבה ראשונים ומהוססים. גייסתי את אבא לעזרתי והקשבתי לדעתו. תמיד אהבתי להתייעץ עמו. בזמן ההוא עוד לא ידעתי ממש מהי רוחניות והמושג עצמו גרם לי לרתיעה והעלה אצלי אסוציאציה נלעגת של "כל המוזרים האלה שמחבקים עצים". יחד עם זאת, במבט לאחור, המיסטיקה תמיד נכחה בחיי. עוד כשהייתי קטנה הרגשתי שיש לי משימה בעולם, משימה שטרם ידעתי מהי. לא יכולתי אז לשער עד כמה המיסטיקה תבוא לעזרתי בהתמודדות שעוד הייתה צפויה לי.

כמה דקות לאחר היוודע דבר מותו של אבא, חוויתי את מה שנדמה לי שהייתה ההארה הראשונה שלי. בזכות אותה הארה אמיתית ומלאת עוצמה יכולתי לשרוד את מותו "בקלות" יחסית. השעה הייתה 04:30 לפנות בוקר, וסערת רגשות מהולה בעצב גדול אפפה אותי. פתאום חשתי חמימות מרגיעה בבטן, מין כוח מוזר שכמו מלטף את ראשי ונוטע בי כוח וביטחון שאבא לא באמת עוזב אותי.

הרגשתי איך אני מקבלת מסר ברור מאוד: הוא את שלו סיים כאן. הוא עוזב את העולם הגשמי, אבל ברוחו הוא נשאר להיות אתי, לחזק ולהדריך. חשתי דחף עמוק להודות לאלוהים על שזכיתי לחיות במחיצתו של האיש המופלא הזה ועל הזמן שהוקצב לנו להיות ביחד. וכך, עת הפציעה השמש, יצאתי לי החוצה, כרעתי על ברכיי ופשוט אמרתי תודות.

שום כעס, שום עצב

זו לא הייתה בדיוק התגובה הצפויה ממי שאיבדה זה עתה את אביה. כבת אוהבת הייתי אמורה למרר בבכי על האבדן, אך לא הצלחתי לחוש שום כעס או אפילו עצב, ועד היום אינני מצליחה להסביר זאת אפילו לעצמי. במהלך כל השבעה והשלושים הייתי במין "היי" כזה, שבו אני מעודדת אנשים, מסבירה להם ומשכנעת אותם שלא היה סיכוי להציל אותו.

האמת היא שהוא נפטר מקדחת הבהרות, מחלה שאפשר היה לרפא בקלות לולא מחדל רפואי חמור, אך אני ראיתי באירוע את רצון הגורל. אנשים הגיבו אליי בסלחנות: "עוד לא עיכלת, חמודה, אחרי השלושים זה מחלחל" וכהנה וכהנה. ואני בשלי. אבא מת כי הוא סיים כאן את תפקידו וזהו. לא חשתי שום תחושת אובדן. חשתי רק התרגשות על כך שזכיתי להיוולד לו.

כבר בשבעה, כשכל המי ומי ישבו אצלנו, כשהתקשורת חגה סביבנו ללא הפסק וכשאמא שלי הייתה נתונה בדיכאון עמוק ובשוק מוחלט, מצאתי את עצמי במשרד שלו. התיישבתי על הכיסא שלו, מול שולחן העבודה שלו, ופתחתי את כל המגירות. אפשר לומר שהתנפלתי על תוכנן כמוצאת שלל רב.

כשהתרגשות אדירה אופפת אותי ובלי שאוכל להתאפק, התחלתי לפתוח את מגירות חייו. בכל מגירה מצאתי עולם שלם: עשרות מעטפות ובכל מעטפה ניירות מסוגים שונים, מחברות, פנקסים בכל מיני גדלים וגם המון המון ציורים ורישומים. מעטפה אחת שמנה במיוחד הכילה עשרות ציורים. הבנתי שהוא אסף ושמר כל פיסת נייר רשום, כולל פתקים שכתבתי לו כילדה. הרגשתי שמצאתי אוצר גדול. יחד עם מספר מצומצם של אנשים קרובים התחלתי את מלאכת המיון והסידור של המעטפות. אוצר אמרתי? עבורי זה היה כמו לגלות את המערה של אלדין או אי סודי העמוס כולו בזהב וביהלומים.

מלאכת מיון הניירות הייתה מאתגרת. במין סדר מבולגן שהיה נהיר רק לו, מצאנו בכל מעטפה מספר רב של ניירות. על הניירות נכתבו שירים שהכרנו, שירים שלא הכרנו וגם טקסטים שהם בכלל לא שירים, אלא מה שאחר כך קיבל את המינוח "כתבים". מסתבר שכתב מסות קצרות על מגוון רב של נושאים: אמונה, התורה וקיומו של אלוהים, פילוסופיה ותובנות על הקיבוץ, תופעות טבע, הצעות ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי, סיפורים קצרים, מחשבות בנושאים שונים, בדיחות על החיים, מכתבים לראשי ממשלה, לאנשי תקשורת, לבתי משפט ואפילו הצעות מדיניות.

איורים מעשי ידיו של מאיר אריאל, מתוך החוברת "כתבים"

בדיחה או עקיצה

על חלק מהכתבים היה כתוב במפורש "לספר התירוצים". זכרתי שאבא באמת הזכיר מדי פעם את שאיפתו להוציא ספר שייקרא "ספר התירוצים" ובו ירוכזו תובנותיו על החיים ובכלל. לא בדיוק הבנתי אז למה כוונתו ולא יצא לי לברר ולשאול. לי דווקא הייתה שאיפה שיכתוב ספר ילדים ועל כך דיברנו רבות. קיוויתי שיוכל להעלות על הכתב את כל סיפוריו המצחיקים שהיה ממציא לנו לפני השינה. גם סיפורים אלו נמצאו בין הכתבים.

על רוב הקטעים לא הופיע תאריך. לפעמים יכולנו לזהות תקופה לפי סוג הנייר והלוגו או לפי הדמויות המוזכרות, אך ברוב המקרים היה קשה לזהות מתי נכתב הקטע. לרובם יכולנו לתת כותרת או הגדרה הכללית בנוסח "פוליטי" או "הומור", אך חלק מהכתבים לא ניתנים להגדרה עד היום. לא ברור אם הם מצחיקים או נוקבים, פוליטיים או פילוסופיים, בדיחה או עקיצה. מה שכן היה ברור הוא שהחלה להצטייר תמונה חדשה של אבא, שהוא לא היה רק משורר וזמר.

מקריאה ראשונית היה לי ברור שיש כאן חומרים חזקים ומעניינים. הייתי בטוחה שאוהדיו, ואולי גם הציבור הרחב, עשויים ליהנות מהם עד מאוד. נתקפתי צורך עז להוציא את הכתבים לאור בדרך כלשהי. לאחר שמלאכת המיון הראשונית הסתיימה, נותרנו עם ארבעה קלסרים עבים שכללו חומרים שונים ועם שני קלסרים, עבים לא פחות, שכללו שירים לא מוכרים, כאלה שמעולם לא ראו אור.

כמעט לכל קטע היו כמה טיוטות שנלוו אליו. התחלנו להקליד את הכל למחשב. תוך כדי מלאכת ההקלדה קראנו כל קטע מתחילתו ועד סופו וההנאה הייתה צרופה. אבא כתב כמו שדיבר. יכולתי ממש לשמוע אותו מדבר אליי מתוך הקטעים. הנאה צרופה כבר אמרתי? אני אישית הייתי מוסיפה גם את המילה "אלוהית".

תחושת שליחות הניעה אותי להמשיך ולהקליד כאחוזת טרוף (יחד עם מקלידות נוספות). כל קטע העמיק את ההיכרות שלי עם אבא שלי. כל קטע חשף עוד רובד נסתר מאישיותו. הרגשתי שנגלה לפניי מעיין שופע ושכמו אדם במדבר, אני שותה ממנו לרוויה. עולמו הרוחני החל להיחשף והרגשתי איך עולמי הולך מתרחב.

דעה חריגה מאוד

תוך זמן קצר יחסית היה בידיי מקבץ יפה של כתבים. הרגשתי שחובה לפרסמם בספר, אך אז החלה ההתלבטות הגדולה: האם לערוך או לא לגעת? איך לבחור מבין הטיוטות את הטיוטה הנכונה ומה בא אחרי מה? ואז גם הגיע הזיכרון הצורב של הביקורת הציבורית.

החשש מתגובה זועמת של הציבור הכה בי. מה אם דעתו תכעיס מישהו? מה אם שוב לא יבינו אותו נכון? הרי אנחנו מכירים את זה ולמה להסתבך… אולי כאן המקום להזכיר שזמן קצר לפני מותו של אבא, חווינו את אחד הלינצ'ים התקשורתיים היותר חמורים שנראו כאן, עקב ההתבטאות שלו בנושא ההומוסקסואליות.

לא היה פשוט עבורנו להיחשף לזה שוב, בעיקר כשבחלק מהכתבים דעתו מאוד חריגה. לעתים הוא הביע דעה קיצונית שמאלנית, ולעתים ימנית, ולפעמים פשוט דעה מוזרה באופן מאיר אריאלי טיפוסי. כמו, למשל, קטע שנקרא "נאום בעד אי-שוויון האישה". בכותרת יש כמובן פוטנציאל להרגיז רבים, אך כשקוראים את הכתוב מבינים שהוא טוען שהנשים הן למעשה עליונות על הגברים, שמגיע להן הרבה יותר, ולכן אין סיבה שישאפו לשוויון. הסגנון השנון והרב-משמעי, המקובל בשיריו, התגלה גם כאן. החלטתי לשלוח דוגמאות מהכתבים לאנשים שאני מעריכה כדי לשמוע את דעתם. העזתי ושלחתי דוגמאות של הכתבים גם להוצאות לאור גדולות ובינוניות.

רבים מהכתבים עוסקים בענייני אמונה, דת, התנ"ך ואלוהים. בשני העשורים האחרונים לחייו אבא אהב מאוד לקרוא בתורה, בספרי הנביאים ובקבלה. הוא פתח קבוצת לימוד של פרשות השבוע ובהן נהג להציע את פירושיו המקוריים. הוא נהג להתפלל כל יום את שלוש התפילות הידועות, וגם אהב לעשות קידוש כל שבת או חג והקפיד על כך. יחד עם זאת, אבא לא היה חוזר בתשובה כפי שרבים חשדו. הייתה לו סלידה עזה מהעולם הדתי שפילג את עצמו לחצרות ולמנהיגים הדתיים. הוא התעקש וטען בתוקף שהוא לא החוזר בתשובה הקלאסי.

כחילונית, הכתבים האלה תפסו אותי, כי לא היה בהם שמץ של הטפה. כמו בחייו, גם בכתביו הוא הביע את דעתו הצנועה אך החכמה להפליא והקפיד שלא להציק לאחרים. באחד מהכתבים הוא מסביר כיצד הוא רואה את קיומו של אלוהים. לאחר קריאת קטע זה הפכתי לחילונית מאמינה.

יש אנשים שלא התחברו למאיר אריאל הזמר אך התחברו למאיר אריאל הפילוסוף

זעם מתפרץ מתובל בהומור

עם הזמן התבררה תמונה מלאה יותר של עולמו הפנימי, שלא באה לידי ביטוי בשיריו המוכרים. למדתי שפוליטיקה ומדיניות פנים העסיקו אותו. יש לכך ביטוי בשירים כמו "נרקומן ציבור", "מדרש יונתי" ועוד. בשיריו נחשף הכאב שחש על מצב המדינה, על ההנהגה ועל הסכסוך הישראלי-ערבי. אני זוכרת את עצמי נדהמת מעוצמת הזעם המתפרץ המתובל בהומור אופייני. הוא הציע פתרונות מעשיים משלו ואת חלקם גם שלח לראשי ממשלה. מי בכלל ידע שזה כל כך מטריד אותו?

אבל לא רק תחומים אלו העסיקו אותו. ככל שמעמיקים בקריאה מבינים שעולמו הרוחני ושתובנותיו על החיים היו מעניינים מאוד, מגוונים וגם קצת סוריאליסטיים (איך לא?). ראיתי איך חיוך נמתח על פני הקוראים ולא כי כל הקטעים מצחיקים, אלא כי יש בהם הפתעות. התגובות שהחלו להגיע מאנשים שקראו דגימות מהחומר היו בעיקר חיוביות. לעומת זאת, ההוצאות לאור החזירו תשובה שלילית פעם אחר פעם. למרות הרצון העז להוציא את הכתבים לאור, רצונות לחוד ומציאות לחוד.

לא היה לנו תקציב כדי לממן את עבודת העריכה ואת עלויות ההדפסה. מהר מאוד הבנתי שכנראה זה לא הזמן. מתוך התסכול הזה, נולד הרעיון של קיום ערבי פילוסופיה המבוססים על הכתבים. מסורת המפגשים החלה בהיקף קטן וממפגש למפגש עלה מספר המשתתפים.
השנים עברו והתחלתי לתהות אם אי פעם אצליח לממש את חלומי ולהוציא את כתביו של אבא לאור. הבנתי לעומק את משמעות הביטויים "כל עכבה לטובה" ו"כל דבר בעתו", וזה מה שסייע לי להתאזר בסבלנות – התחושה החזקה שבסוף זה יקרה, כי זה חייב לקרות.

הזמן המשיך בשלו והחיים בשלהם. התחלתי לתהות אם חלק מהכתבים הופכים ללא רלוונטיים. ספקות כרסמו בי וחשתי תסכול על הזמן שבורח. "אולי אני לא רוצה מספיק?", "אולי לא עשיתי מספיק?" שאלתי את עצמי והמשכתי לחכות לסימן. והנה, הסימן הגיע. זה קרה בוקר אחד כאשר פנו אלינו מקיבוץ עין השופט עם בקשה יוצאת דופן: "אנחנו רוצים להפיק חוברת עם החומרים האחרים של מאיר אריאל. יש כאלו?"

אבא מחייך בשביעות רצון

חיוך מאושר התפשט על פניי. ידעתי כי הגיע הזמן, ומרגע זה הכל התגלגל מאוד מהר. התברר כי קיבוץ עין השופט עומד להפיק כנס מיוחד להוצאות לאור קטנות ולמאיירי קומיקס: "השוּק – כנס עין השופט לתרבות". מארגני הכנס רצו השנה לעשות מחווה מיוחדת למשורר מאיר אריאל. הם קיבלו ממני כמה דוגמאות ונדלקו. הם לקחו על עצמם את כל ההוצאות הנדרשות, כולל הגרפיקה. יצאנו לדרך בהתרגשות אדירה.
בחירת הקטעים והציורים וקביעת סדר הופעתם היו חוויה של התרוממות רוח אדירה (תודה מיוחדת לעורכת עטרה אופק שהגיהה וניקדה הכל תוך 48 שעות). עבדנו בשיתוף פעולה עם קובי נוימן, אמן ומעצב מעולה שברגישותו הרבה הסכים לכל גחמה ושינוי שרצינו. לבסוף כולנו היינו מרוצים.

המאמץ היה גדול, כל הגוף כאב, אבל הנפש הייתה מאושרת. התוצאה הייתה חוברת מהודרת ומלאת קסם הכוללת גם סריקות של כתב ידו, רישומים, צילומים וכמובן לקט ראשון של כתבים. כשהחוברת הגיעה מהדפוס, יכולתי לדמיין את אבא מחייך בשביעות רצון, ואני – שהגשמתי חלום – הייתי אתו בעננים.

מתוך צניעות וזהירות הוחלט להדפיס 500 עותקים בלבד. אמרנו לעצמנו שאם נרצה עוד נדפיס עוד. הכנס בעין השופט היה מצוין. הציבור והתקשורת גילו עניין וקנו למעלה מ-400 עותקים. נשארנו בקשר טוב עם קובי המעצב וקבענו שניפגש בקרוב כדי לבחון אופציות להמשך שיתוף פעולה.

כמה עצוב היה לקבל את הבשורה הקשה שקובי נפטר פתאום מדום לב. מותו הכה את הקיבוץ בהלם. בלוויה שלו התנחמתי במחשבה שאבא בטח בא לפגוש אותו, לחץ את ידו בחום והודה לו. לכן, ברשותכם, אני מבקשת להקדיש כתבה זו לזכרו של קובי נוימן ז"ל, חבר שכבר חסר.