"נחנקנו מהעומסים, ממגפת האלימות, מהשכר המביש. אנחנו לא נושמות!"

לפני שנה וחצי התחלנו מאבק שלצערנו נקטע בשל אינספור מערכות בחירות שאיש לא צפה מראש. עם משבר הקורונה שפגע קשות בכולם, תחושת הייאוש צפה ועלתה שוב ואחרי שיחות רבות עם חברי המרכז באיגוד הוחלט – יוצאות/ים למאבק!

רבות נשאלנו למה דווקא עכשיו, במצב של חוסר יציבות פוליטית, ובעת משבר בריאותי גדול שתוצאותיו טרם ידועות, ותשובתנו הייתה שבדיוק עקב כך זו העת למאבק. הקיצוץ בשני העשורים האחרונים הביא למשבר הקשה ביותר שידעו השירותים החברתיים: יותר מ־1,000 משרות קיימות עומדות ריקות, וזו רק ההתחלה, כי בינתיים הנתונים מראים ש־40 אחוז מהסטודנטיות/ים המסיימים לימודי עבודה סוציאלית אינם מעוניינים לעבוד בתחום, וכרבע מהעובדות שוקלות לעזוב את המקצוע. העומסים העצומים שהיו עוד קודם למשבר עוד הלכו והקצינו, עם עלייה של 68 אחוז בפניות למחלקות לשירותים חברתיים בתקופת משבר הקורונה, ונתונים אלה רק צפויים לעלות. ואם זה לא מספיק, 83 אחוז מהעובדות הסוציאליות חוו אלימות במקום עבודתן – 30 אחוז מהן ספגו אלימות פיזית, ו־30 אחוז חוו איומים על חייהן או על חיי ילדיהן. נחנקנו מהעומסים, ממגפת האלימות, מהשכר המביש. אנחנו לא נושמות!

הבנו שאם לא נצא עכשיו למאבק, זה כנראה כבר יהיה מאוחר מדי וכולנו נצפה בשירותים החברתיים קורסים מול עינינו. ודווקא באחד המשברים החברתיים־כלכליים הגדולים שידעה מדינתנו, לא יהיו מי שיסייעו לכל אותם אזרחים שזקוקים בעת הזאת יותר מכל זמן אחר, לסיוע.

אז ארזתי תיק והצטרפתי לצעדה של חמישה ימים. חברים שאלו אותי: "את בטוחה שאת רוצה 'לבזבז' את ימי החופשה שלך על צעדה בשמש הקופחת, בהפגנה?", אבל מבחינתי לא הייתה כאן שאלה. אני פעילה במאבק העובדות והעובדים הסוציאליים עוד מימיי כסטודנטית במחאה הגדולה של שנת 2011, אז יצאנו לשביתה גדולה שלצערנו לא הביאה לשינוי שייחלנו לו. לפני כמה שנים הייתה לי שיחה עם מנהלת באחת המחלקות בארץ, שתיארה לי את היום שאחרי השביתה של 2011 כתחושת ההשפלה הכי גדולה שחוותה בחייה. השיחה איתה חקוקה בזיכרוני, והבטחתי לעצמי לא להתייאש ולעזור ככל שאוכל להחזיר את התקווה לעובדות/ים הסוציאליים.

התאספנו בתל אביב עם שלטים, כובעים וחולצות לבנות. העמסנו בקבוקי מים בתרמיל והתחלנו לצעוד לכיוון ירושלים. נשאנו דגלים ושלטים, צעקנו בכל כוחנו במגפונים וקראנו לעוברים ולשבים להצטרף למאבק שהוא של כולנו.

לאורך הדרך הצטרפו אלינו עובדות/ים רבות/ים שצעדו איתנו כמה קילומטרים, הזיעו יחד איתנו ובאו להיאבק על עבודתם ועל עתיד המקצוע הנפלא הזה דרך הרגליים. בדרך הגיעו לתמוך במאבקנו ראשי ערים, חברי כנסת, נציגי איגודים נוספים ופעילים חברתיים, אבל התמיכה המרגשת ביותר הייתה מלקוחות וממקבלי שירותי רווחה שביקשו מאיתנו לא לוותר ולהיאבק למען השירותים החברתיים שהם זקוקים להם כמו אוויר לנשימה.

צעדנו בתל אביב, בחולון, בראשון לציון, בלוד, ברמלה, במועצות אזוריות בין שדות וכרמים, נתקפנו בנחיל דבורים שהשאיר לנו עשרות עקיצות למזכרת, אבל לרגע לא עצרנו. המשכנו לבית שמש, אבו גוש ועד לכניסה לירושלים, שאליה הגענו ביום חמישי אחרי צעידה של כ־60 ק"מ. וכך, בעודנו חוצים מתחת לגשר המיתרים חזינו מולנו באלפי עובדות/ים שחיכו לנו לבושים בחולצות ממותגות ואחזו שלטים ובלונים סגולים. בהתרגשות רבה צעדנו יחד לכנסת ישראל בצעדה ארוכה שאת סופה אי אפשר היה לראות. האנרגיות באותו היום היו עצומות וריח התקווה עלה באוויר.

הצעדה הזאת היא רק תחילתו של המאבק – ניסיון אחרון שלנו למנוע שביתה שתפגע ללא ספק במקבלי השירותים בטווח המיידי. אבל ויתור על המאבק הזה עכשיו יפגע אנושות בעובדות ובלקוחותינו בטווח הארוך. לכן אנחנו כאן – כדי להיאבק עבורם ועבורנו עד שננצח.

* סיון לוי היא עו"ס קהילתית, יו"ר הוועדה לקידום מקצועי באיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים.