לקחת פסק זמן

גשם, קשה לילד לצאת מהמיטה וכל מה שהוא רוצה זה להמשיך ולהתכרבל מתחת לשמיכה הנעימה ולא לצאת מהבית. הוא מבקש להתפנק, ולו רק ליום אחד. "היום לא מתחשק לי ללכת לבית הספר. אני רוצה רק יום חופש אחד, בבקשה", הוא מביט בכם בתחינה. בשלב הזה, מתחיל אצלכם בראש דו שיח מעניין. צד אחד מסביר כמה טוב לילדים במסגרות, כמה חשוב לשמור על השגרה ועד כמה היא מקנה לילד ביטחון ואיזון.

לעומתו, טוען החלק השני: יום חופש אחד לא יזיק לאף אחד. להיפך, זו הזדמנות נדירה ליהנות מזמן איכות משותף. בדיוק כמו אצלנו, המבוגרים, יום יזום שכזה יוסיף לנו אנרגיות חיוביות ויתרום למילוי מחדש של המצברים.

מה מחליטים? איך מסכימים לבקשה כזו כך שיום חופש אחד לא יהפוך ליומיים? האם היעתרות לבקשת הילד תערער את סמכותנו ההורית? אילו השלכות עלינו להביא בחשבון כשאנו שוקלים את הבקשה לחיוב או לשלילה? מה עושים במקרה שאין תמימות דעים בין ההורים? איך מסבירים את זה למורה? והאם יום יזום כזה הוא בכלל חוקי? התשובות לשאלות אלה בכתבה שלפניכם.

עניין של גבולות

מי בתור ילד לא זוכר את עצמו מבקש מההורים יום חופש יזום, נטול מחויבות? מי בתור מבוגר לא רוצה יום כזה מדי פעם? ועוד בטרם ממשיכים להרהר בסוגיה, צריכים לשאול עוד שאלה – האם להחליט מאחורי הקלעים ולהודיע לילד בסמכותיות אם כן או לא, או לפתוח את הנושא לדיון עם הילד?

ד"ר יצחק פנחסי, מומחה לפסיכולוגיה חינוכית מ"יעד" – מרכז לפסיכולוגיה שימושית, מתנגד לרעיון באופן עקרוני. לתפיסתו, יום חופש יזום כזה קשור לנושא הצבת הגבולות. "ההורים צריכים להציב את הגבולות באופן כזה שהגבול לא יפגע בילד, בסביבה או בערכים של ההורים", הוא מסביר. "כאשר מדובר בערך דתי, למשל, כמו הפרדה בין בשר לחלב, עבור משפחות שומרות כשרות זהו גבול ברור וקל להציב אותו, אך הנושא של יום חופש יזום אינו מוחלט וקשור בערכים של כל משפחה בנפרד".

הסיבה לסירוב לבקשת הילד, לגישתו של ד"ר פנחסי, מתייחסת בגילאים האלה בעיקר לתהליך הסוציאליזציה שהילדים עוברים בכיתות א'-ב'. "אחד התהליכים הכי חשובים בגילאי שש-שבע הוא הסוציאליזציה – החיברות.

"כשהילד מבין את עמדת ההורים המתנגדים ליום חופש יזום, הוא לא ינסה לבקש זאת שוב, ולכן הכרחי לתת לו להתנסות בסף תסכול נמוך. נכון, זה קשה להורים כשהילד לא מרוצה ממשהו, אבל צריך לקחת נשימה ארוכה מול ההתנגדות הצפויה ולזכור שזה ישתלם בעתיד – כשהילד יבין שההורים עקביים ונחרצים בדעתם הוא לא יבקש זאת שוב.

האם להסכמת ההורים ליום חופש יזום יש השפעה לטווח הארוך?
"כן. מה שקורה במשפחה יכול להיות פתח לשבירת המסגרת של מה שמותר ומה שאסור בכלל, ומשום כך עלינו כהורים לבסס גבולות וערכים. ההסכמה או הסירוב שלנו יקבעו למעשה את ההתייחסות של הילד לנוהל תקין. אם הוא יבין שמותר להפר את הכללים, ולו ליום אחד, יצרנו עבורו פתח שימשיך ויחזור על הבקשה לוותר להגיע למסגרת חינוכית ליום אחד. לילד יהיה קשה להתרגל לכל מסגרת, ולהורים יהיה קשה לעצור את זה כי הילד יטען 'למה הרשתם לי אתמול'. זה יהיה פתח לעוד הסכמים והילד יתחיל להתנות דברים שהוא עושה כחלק מקיום חובות".

החלטנו לסרב לבקשת הילד והוא מנסה מניפולציות שונות, מה עושים?
"מרבית התיאוריות הפסיכולוגיות יוצאות מתוך נקודת הנחה שמידה מסוימת של תסכול הכרחית בחינוך, וכי תסכול מתון נחוץ לבניית הגבולות והאישיות של הילד".

מותר להיות גמישים

דורית אפשטיין, M.A, מנחת קבוצות הורים אדלריאנית, יועצת ומטפלת אינטגרטיבית סבורה אחרת. "כאשר אנו פונים לשאול את עצמנו כיצד להגיב לבקשת הילד ליום חופש, מתעורר בנו חשש שמא היענות לכך תפגע בסמכותנו ההורית, תעורר דרישות חוזרות ונשנות, תגרום לשאר ילדי המשפחה לרצות גם הם להישאר באותו היום או ביום אחר בבית ותפגע במסר שאנו, כהורים, מעוניינים להעביר לילדנו על מחויבות למסגרות שבהן אנו לומדים ועובדים.

ממה בעצם אנו חוששים? אנו משתדלים לחנך את ילדנו לעקביות באווירה נעימה ומעודדת. העקביות בתהליך האינטראקציה עם הילדים גורמת להם להפנים את הציפיות והכוונות של ההורה. הילד לומד על החוקים ועל הצורך ההגיוני שבהם. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון כי ישנם דברים שחייבים לעשות תמיד, אך ישנם דברים שהגמישות יפה להם.

"ילד בגילאי שש-שבע מסוגל בהחלט להבין את ההבדל בין חוקים שלא ניתן להפר והסכמים או הסדרים שלגביהם אפשר להיות גמישים. לגבי החוקים, יש למעט בהם ולהגבילם לדברים ההגיוניים ביותר – אך כשהם קיימים וברורים יש להיות עקביים ביישומם. מה שאינו בבחינת חוק בבית יש לשאוף להשיג בעזרת יחסים טובים, הסכמים, רצון טוב, הבנה הדדית ועוד. בעזרת כלים אלה כולנו, ההורים והילדים, נוכל להשאיר מקום לברירה, לשיקולי דעת היכולים להשתנות מדי פעם. אם החוקים וההסכמים בבית קבועים ומיושמים באופן עקבי, אל לנו כהורים לחשוש לחרוג מהם ולהתגמש", מסבירה אפשטיין.

לדוגמה, מסבירה אפשטיין, ניתן להגיע להסכם עם הילד/ה שיום חופש כזה יתקיים אחת לחודש/חודשיים או שליש ולתכנן ביחד איתו מה לעשות ביום הזה. חשוב להבהיר לילדים שהחריגה מהשגרה לא תאיים על החוקים הקבועים וההסדרים שנוצרו איתם, אלא לעשות זאת, מתוך המקום של היענות לבקשת הילד ולתחושת השייכות למשפחה המערבת את ילדיה בהחלטותיה. אנו קשובים לילד והוא קשוב לנו. גישה כזו נותנת לילדים תחושה של הערכה עצמית – 'אני בן שש ויש לי הסכם עם הוריי ששנינו עומדים בו'", מבהירה אפשטיין.

מה להגיד למורה?

כשיגיע שלב ההסברים לבית הספר, יש לצייד את הילד בתשובה מוכנה וכנה, מציינת אפשטיין: "אם הילד נדרש לתת הסבר לבית הספר על היעדרותו, חשוב שאנו כהורים נגבה אותו באמירת האמת. הרי אנו רוצים לחנך אותו שלא ישקר והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות דוגמה אישית".

"למעשה, בהיענות לבקשתו של הילד לימדנו אותו ערכים חשובים כמו שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה", היא ממשיכה. "הילד פנה אלינו בבקשה ושיתף אותנו ברצונותיו – אין להתייחס לכך כמובן מאליו, משום שילד המשתף את הוריו ברצונותיו הוא ילד שהוריו משתפים אותו בקורות אותם – ולאחר התייעצות איתו הגענו להסכם ונענינו לבקשתו. בעזרת השיתוף, ההתייעצות ובקשת העזרה ההורים יאפשרו לילדים להרגיש שייכות, ערך וחשיבות.

"דווקא בעצם ההתייעצות עם הילד, אנו לא מציגים עצמנו כהורים סמכותיים הכל יכולים, אלא כהורים דמוקרטיים, המעוניינים לשמוע את דעת ילדיהם. כאשר מתקיימים יחסי גומלין של התייעצות, שיתוף ובקשת עזרה המלווים בעידוד, בהכרה ובהערכה של ההורים. הילד וההורים יחושו יותר ויותר כמשפחה המתפקדת בצורה 'טובה דייה'".

מתוך: מגזין הורים וילדים