לצמוח מתוך הכאב הפרטי

חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה | צילום: אלעד גוטמן
חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה | צילום: אלעד גוטמן

חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה פעלה רבות בקהילה עוד זמן רב לפני כניסתה לחיים הפוליטיים. שיחה מעוררת השראה ותקווה

88 שיתופים | 132 צפיות

את חברת הכנסת פנינה תמנו־שטה אני פוגשת בבית קפה קטנטן בפתח תקווה, בבוקרו של יום חורף שמשי. כן, היא חייכנית ובלתי אמצעית, אבל לא לוקח זמן רב וכשאנחנו מגיעות לנושאים הקרובים ללבה, אלה שהביאו אותה עד הלום ושעליהם היא נלחמת – יוצאת ממנה לביאה. רהוטה, מדויקת, יודעת את הדרך ומוכנה להתמודד עם כל שאלה.

תמנו־שטה לא רוצה עוד כתבה על ה"אתיופית שעשתה את זה" וגם לא כתבה על "מסכנות". ובכל זאת, היא אכן עשתה את זה – למרות ובגלל חייה הלא פשוטים.

היא נולדה בשנת 1981 בעיר ווזבה באתיופיה כנכדתו של קייס שטו (מהרט ז"ל), שהיה אחד מראשי הקייסים (מנהיגים רוחניים) הידועים בקרב יהודי אתיופיה ("כן, המנהיגות כנראה באה מהבית."), ועלתה לארץ במסגרת מבצע משה בהיותה בת 3.

חברת הכנסת תמנו-שטה. פעלה רבות עוד לפני הכניסה לחיים הפוליטיים | צילום: אלעד גוטמן
חברת הכנסת תמנו-שטה. פעלה רבות עוד לפני הכניסה לחיים הפוליטיים | צילום: אלעד גוטמן

את הדרך מאתיופיה לסודן, שם עלו היהודים על מטוס, עשתה על כתפיו של אחיה. מדובר ב־500 ק"מ, או חודש הליכה, אם תרצו, כמעט בלי תנאים בסיסיים. אימא שלה, שהייתה בחודשי הריון מתקדמים במהלך המסע המפרך, נותרה מאחור לאחר שהמשאית שעליה עלתה עם שתי בנותיה, קרסה בדרך למטוס. "אחרי שנה של נתק וייאוש קיבלנו הודעה שבעוד ארבע שעות היא תנחת בישראל. התמונה הבאה שאני זוכרת הייתה של אישה רזה נורא מחזיקה תינוקת".

שנותיה הראשונות בישראל עברו על המשפחה במרכז קליטה בפרדס חנה, ובשנת 88' עברה לפתח תקווה, שם היא מתגוררת עד היום. התיכון שבו למדה היה האולפנה לבנות "צפירה", במסגרת תוכנית מצוינות לילדים מחוננים מהקהילה האתיופית, כאשר את לימודיה סיימה במכללת אורט בירושלים בפנימיית כרמית.

לכאורה, קורות חיים שלא מרמזים על העתיד לבוא, רק שבין השורות היה אפשר אולי לנחש לאן זה יגיע: הבדידות שחוותה לא אחת בשכונה שבה התגוררה, עת הייתה בין הילדים האתיופים הראשונים שהגיעו אליה; אמירות גזעניות שחוותה ממבוגרים ומילדים שביקשו לנתק ממנה מגע; העובדה שנאלצה לעבוד כנערה צעירה מאוד – גם בניקיון בבתי חולים או בבית אבות; ויותר מכל – תחושה הולכת וגואה של רצון לעשות שינוי, להוציא איזו אמת לאור, להילחם תוך ידיעה ברורה איפה בדיוק נגזלות פה זכויות יסוד – של אלה שקולם לא נשמע.

ולאן כל זה הוביל?

"הייתי ילדה מרדנית ועצמאית שהתבגרה בגיל צעיר אחרי שניקתה דם במחלקות טיפול נמרץ. אחרי השירות הצבאי החלטתי ללמוד משפטים, וזה די ברור למה: היה בי רצון עז ללמוד את זכויותיי וסוג של נאיביות שכך אתבע את כל מי שיפגע בי. גדלתי אמנם בבית חזק, עם אימא ששלחה את כולנו ללמוד ולהשכיל מתוך הבנה שאין דרך אחרת, אבל עדיין, אחרי שנים רבות של מאבקים נגד גזענות ואפליה התעורר אצלי הצורך הברור לשנות. להיות במקום שבו מקבלים החלטות. ומשם הדרך ליש עתיד הייתה קצרה".

אבל עוד לפני העשייה הפוליטית, פעלה תמנו־שטה רבות בקהילה: במקביל ללימודיה בקריה האקדמית בקריית אונו (שם שימשה בין היתר כסגנית יו"ר איגוד הסטודנטים של יוצאי אתיופיה), עבדה עם נוער בסיכון, הקימה מועדון לצעירים משכונות מוחלשות, וגם את מועדון נשים למען עצמן בפתח תקווה. לאחר מכן שימשה כרכזת אזור דרום של מיזםSparks of Science במכון ויצמן, לילדים מחוננים מקהילתה.

בשנת 2005 הייתה בין מקימי מטה המאבק למען יהודי אתיופיה, שמטרתו הגברת המודעות לאפליה כלפי הקהילה. בשנת 2006 שימשה עו"ד תמנו־שטה כאחת הנציגות שהובילו את תוכנית החומש הממשלתית, בתקציב של מיליארד שקלים. באותה שנה נבחרה להיות נציגת ציבור במועצת העיתונות הארצית והחלה במסעות הסברה בעולם.

הייתה ילדה חוצפנית שלמדה מהר את כללי המשחק | צילום: אלעד גוטמן
הייתה ילדה חוצפנית שלמדה מהר את כללי המשחק | צילום: אלעד גוטמן

אבל ה"טיקט" האתיופי גם קידם אותך לא מעט.

"אני לא יודעת אם זה ה'טיקט', אלא העובדה שאני מייצגת משהו. צמחתי מהבנת הקשיים מהמקום הכואב הפרטי שלי. אני חיה את זה וזה מה שהצמיח אותי. בגיל 21 מצאתי את עצמי מדברת בשביל קהילה שלמה, עומדת מול ראש עיר ולא מפחדת לומר לו מה אני חושבת על זה שלא הכניס ילדים לבית הספר בשל היותם אתיופים. הייתי ילדה חוצפנית שלמדה מהר את כללי המשחק. תמיד ידעתי שאני מייצגת משהו, כמו שתמיד הרגשתי אחריות כבדה כשגרירה של העדה. רק שעם ה'טיקט' הזה מגיע גם פרפקציוניזם – כי אם לא אעשה את זה כמו שצריך אז התחושה היא שאני לא גורעת רק מעצמי, וגם הצורך להוכיח כל הזמן שזה לא רק זה. אז התלהבו מזה שאני אתיופית, אבל זה לא מספיק, ואני גם לא רוצה הנחות. תמיד ידעתי שאני צריכה להיות מספיק מקצועית בכל מקום".

עם סיום לימודי המשפטים החלה להתמחות במשרד עורכי הדין בין הגדולים בארץ (מיתר ליקוורניק ושות') ולאחר מכן עבדה בייעוץ המשפטי של דיסקונט למשכנתאות. תוך כדי, קיבלה הצעה להיות כתבת לענייני משפט של ערוץ 1: "ולקחתי אותה גם כי זה קרוב לעשייה הציבורית וגם כדי להיות פורצת דרך ולשבור את הסטיגמות", ולימים אף הגישה בערוץ זה תוכנית אקטואליה. במקביל, המשיכה עם הפעילות הקהילתית, רק שאחרי שש שנים החליטה לא לחזור לערוץ מחופשת הלידה אלא להמשיך לשלב הבא: פוליטיקה.

למה דווקא יש עתיד?

"כי זו מפלגה עם אנשים שקמים בבוקר לעשות. באמת לעשות. חשבתי שלא שווה לקום בבוקר לשליחות ציבורית אם את לא יכולה ברמה האישית לזוז כי כולם תוקעים אחד לשני סכינים. באנו לעשות שינוי, לא להילחם אחד בשני ואכן יש במפלגה שלי אנשים נפלאים, עם חזון גדול, שגם יודעים לעבוד ביחד".

ועמדותייך המדיניות התאימו?

"אני מחזיקה בדעות מרכז־ימין, כאשר בעבר, אני מודה, העמדות שלי היו ימניות יותר. אבל ככל שהעיסוק בפוליטיקה גדל, התמתנתי מתוך הבנה שכדי להגיע להסדר עם הפלסטינים נדרשות פשרות, מה גם שכמי שמובילה שוויון וצדק ומיגור גזענות, יש לי הרבה במשותף עם ערביי ישראל, שבנושאים שאינם מדיניים עדיין סובלים מיחס גזעני. היום אני חושבת שהם צריכים שתהיה להם מדינה משלהם עם היכולת לבנות את עצמם, כי כבן אדם אני מאמינה בצורך למצוא את האיזון".

חברת הכנסת תמנו־שטה היא האישה הראשונה בת העדה האתיופית המשמשת בתפקיד זה. במהלך הקדנציה הלא ארוכה של הכנסת האחרונה היא הייתה חברה בוועדה לביקורת המדינה, בוועדת הכנסת, בוועדה לזכויות הילד ומשנת 2014 חברה בוועדת הפנים. היא שימשה גם כסגנית יו"ר הכנסת, אחד הסמלים שהיא הכי גאה בהם. בין לבין, הובילה את מאבק תרומות הדם של בני העדה האתיופית, ולצדו קידמה הצעות חוק כמו הרחקת עברייני מין ממוסדות חינוך, הנגשה שפתית (חוק שמחייב שיתלווה מתורגמן לפקיד סעד או לעובד הסוציאלי בבואם לבית של עולים בטרם החלטה על הוצאת ילדים מהבית) וחיזוק זכויות החולה. היא משתדלת, לדבריה, לייצג את הקול השקוף, של אלה שלא מצליחים לעמוד מול חומות של ביורוקרטיה.

באה לעשות שינוי | צילום: אלעד גוטמן
באה לעשות שינוי | צילום: אלעד גוטמן

יש אפליה היום, בישראל 2015?

"בוודאי. ובשנים האחרונות בולטת במיוחד האפליה הסמויה. כשאני באה לבית ספר יוקרתי ואין בו אתיופי אחד אני מבינה שמצאו את הדרך להדירם משם; כשאת מבקרת בכלא אופק לקטינים ומגלה ש־40 אחוז מהכלואים שם הם אתיופים, את מבינה שיש בעיה. שבהחלט ייתכן – להוציא את האחוז האמיתי של העבריינים – שהמשטרה ממהרת לפתוח תיקים לנערים האלה תוך כדי שיטור מוגבר בשכונות שלהם. מה גם שהסנגוריה הציבורית מצביעה על כך שמערכת המשפט ממהרת לשלוח אותם למעצרים של ימים ועד תום ההליכים. את יודעת שיש גיוס לצה"ל שמיועד רק לבני העדה? למה? אלה ילידי הארץ שצריכים לעבור איתור קדם צבאי כמו כל נער ישראלי! פרט לפגיעה בעוד ועוד דורות, תחשבי איך תיראה בעולם תמונה כזו של בוקר בלשכת הגיוס. צריך לבדוק איך מפסיקים את זה, ואכן, בכל מקום שבו אני מגלה אפליה – אני מציעה גם פתרון.

"אחד הדברים שאני גאה בהם במיוחד זו תרומתי להחלטת הממשלה 1300 לשילוב מיטבי של יוצאי אתיופיה בישראל. זה אחרי שגיליתי שמרביתם חיים מתחת לקו העוני, ש־20 אחוז מהכלואים החיילים הם אתיופים ואחרי שהבנתי שכדי לשבור את המעגל צריך ליצור אינטגרציה אמיתית ולדאוג לקדם מצוינות והצלחה. צריך גם לשבור את המשוואה של עוני ופשיעה וצריך שהמדינה תעשה חשיבה מחודשת. שר האוצר יאיר לפיד, ראש המפלגה שלי שאני מאוד גאה בו, כבר חתם על הסכם גג לפינוי ובינוי ברמת אליהו, אחת השכונות המוחלשות בראשון לציון, ובתוכנית אני מציעה את אותו הדבר בקריית משה ובשכונות נוספות. רק כך משהו ישתנה כאן".

יכול להיות שגם בני העדה טעו איכשהו בדרך?

"אני לא בטוחה שאפשר לקרוא לזה טעות כי זהו טבעם: לקח להם יותר מדי זמן לבעוט. ולגבי הטענה שאולי צריך לחכות עוד דור? מי שטוען כך הם אנשים חסרי אחריות שמוכנים לגזול חלומות של אלפי צעירים. אם אפשר לשנות למה לחכות? זו אימפוטנציה. צריך לעזור, ואפשר לעזור – רק צריך לעשות את זה בצורה חכמה ובוודאי בדרך אחרת מזו שהייתה כאן עד היום".

במה את גאה?

"קודם כל בילדים שלי. אבל בהקשר לשיחתנו, אני גאה בכך שהמאבקים שאני מובילה נושאים פרי, ושהוכחתי להרבה צעירים שזה אפשרי. שגם אם המשחק לא הוגן ושאתה נולד לתוך מציאות לא שווה, אף אחד לא יכול להגביל את החלומות בתוך הראש. והעובדה הזו משמעותית. כל חוק הוא הישג, אבל הדבר המשמעותי ביותר מבחינתי הוא להיות הכתובת למי שאין לו קול".

יו"ר המפלגה שלך, ב"גלגולו" הקודם, אהב לבקש ממרואייניו: השלימי את המשפט: פנינה תמנו־שטה היא אישה…

"חולמת, לא משלימה עם דברים, לא מחכה שדברים יתרחשו מאליהם אלא צריכה להיות חלק מהם, ועם זאת, באישה הזו שהיום היא חברת כנסת מודרנית וחזקה, נמצאת תמיד הילדה הקטנה שעלתה מאתיופיה. היא נותנת לי את הכוח ואולי אי אפשר להשביע אותה, אבל לא הייתי מוכנה להחליף את מה שעברתי בעד שום הון".

 

מתוך גליון פברואר 2015 של מגזין אטמוספירה