לצאת בטרנס

אם יציאה מהארון של גייז היא צעד מורכב, יציאה של טרנסג'נדרים מורכבת הרבה יותר. מרגע שהתחלת בשינוי, ההתהליך הוא הוא טוטאלי ונטול שליטה. כך תתמודדו עם זה נכון יותר
מרגע שטרנסג'נדר (להלן טרנס) פותח בתהליך השינוי הפיזי, מתחיל תהליך שאין עליו שליטה. השינוי הפיזי נראה לעין כל ומחייב את האדם ביציאה מהארון בכל מפגש שהוא. זהו מאפיין המבדיל באופן משמעותי את היציאה מהארון של טרנסים לבין יציאה מהארון של הומואים, לסביות או ביסקסואלים.
הוסיפו לכך את העובדה שבעוד חלק גדול מהעם שלנו מוכן לסבול בשקט את חברי הקהילה – כל עוד לא יתנשקו לו מול הפרצוף, או משהו בסגנון – הרי שטרנס הוא בריה קשה מדי לעיכול עבורו, וזה לא ממש משנה שדנה אינטרנשיונל ניצחה באירוויזיון. היא אמנם נתנה אומץ להרבה טרנסים ועזרה להמיס מעט מהנוקשות הסטיגמתית, ובכל זאת, הדרך לגן עדן עוד ארוכה במיוחד.
"כל נושא המיניות, הנטייה המינית וזהות המגדר מונעים על ידי החברה, כהגדרות חברתיות, ומשמשים, ושימשו בעבר, ככלי לדיכוי חברתי, לסטיגמות ולדעות קדומות", מסבירה ד"ר אילנה ברגר מהמרכז הישראלי למיניות וזהות מינית, מומחית למיניות ומגדר, העובדת שנים רבות עם טרנסג'נדרים מכל המינים והגילאים, ומלווה אותם בתהליך השינוי כמו גם היציאה מהארון.
"החברה והממסד הרפואי הגדירו מה נורמטיבי ומה לא, ומה שנחשב כנורמטיבי – בייחוד בסוגיות של זהות מגדר – הן שתי אפשרויות בלבד: גבר או אישה. אם אני גבר אזי היה עליי להיוולד זכר, ואם אני אישה הייתי חייבת להיוולד נקבה. כל חוויה או תפיסה של מגדר שאינה נופלת בחוויה דיכוטומית כזו הוגדרה כפסיכופתולוגית, קרי – הפרעה בזהות מגדר". במילים אחרות, משהו לא בסדר אצלך, בן אדם. לך לטיפול ותשתנה.
עיקר הקושי נובע מיחס החברה
הדבר החשוב ביותר שד"ר ברגר מבקשת להסביר, הוא שזהות מגדר היא אינה הפרעה או בעיה נפשית. יתרה מכך, חרף העובדה כי היא מלווה אנשים בתהליך השינוי, היא אינה מלווה אותם מפני שהרצון שלהם לשנות את גופם אינו תקין, אלא כדי להקל עליהם להתמודד עם התהליך הנלווה לשינוי מסוג זה.
"הקשיים שטרנסג'נדרים חייבים להתמודד איתם הם קשים ביותר. הכל כמובן תלוי הן באופי ובחוסן האישי של כל אדם והן בנסיבות החברתיות שלו. לדעתי, לו היינו חיים בחברה המקבלת שונות של זהויות מגדריות, לא היו לאנשים קשיים נפשיים. הקושי הוא בעיקר סביב יחסי הגומלין עם החברה.
"כשמגיל צעיר אני חי/ה תחת דיכוי של מי אני, אני אפתח חרדות, פחדים או דיסואיציות – כלומר, חוויה של חוסר חיבור והתקשרות. כאשר מה שאני מרגישה שאני, כולם אומרים לי שזה לא אני, זה יוצר קושי אדיר. אבל טרנס'גנדריות היא לא הפרעה או מחלה, הקושי בעיקרו נובע מיחס החברה לשונות מגדרית, יחס שנובע מבורות ודעות קדומות".
במסגרת ההתמודדות, אומרת ד"ר ברגר, "עולים חששות מאובדן משפחה, אובדן חברים, תעסוקה ומערכת תמיכתית. הפחדים דומים מאוד לאלו של גברים ונשים בעלי נטייה לא הטרוסקסואלית, אבל פה זה מוקצן".
למרות הקשיים האדירים, ד"ר ברגר אומרת כי בשנים האחרונות חל שינוי. "היום, עם המודעות הגוברת והולכת, אנשים מתחילים את התהליך יותר מוקדם, בדומה למה שהיה לפני עשור או יותר עם מתבגרים גייז/לסביות/בי. הגיל הממוצע היה 30-40, היום הגיל הממוצע הוא 13-14. ילדים יודעים מגיל צעיר לאתר מי הם ולמי הם נמשכים, וכך גם עם ילדים טרנסג'נדרים".
לדבריה, כבר בגיל שנתיים-שלוש הרבה ילדים יודעים ומרגישים שונות מסוימת, ובגיל 4 הם יודעים לזהות את מגדרם בברור, אבל לא יודעים איך להגדיר את זה. "בגיל 4-5 הם מתחילים לשמוע הערות פוגעניות, בייחוד הבנים. להיות "סיסי בוי" או "טום בוי" זה שני דברים שהחברה מגלה כלפיהם סובלנות מאוד שונה. החברה הרבה יותר סלחנית ומקבלת התנהגות מגדרית של בנות. ללא ספק יש התקדמות ושינויים שחלים כל הזמן, אבל עדיין השינוי לא מספק, לא מקיף את כל שדרות החברה".
חייבים להתמודד
האתגר ביציאה מהארון בתור טרנס הוא כאמור העובדה שהשינוי נראה לעין כל. "ברגע שטרנסג'נדר עושה את התהליך, משלב מסוים התהליך הוא פומבי, ואז יכולת הבחירה את מי לשתף מצטמצמת מאוד. בהתחלה אולי יזהו אותם כהומו או לסבית, כי מזהים אותם על פי התנהגויות מגדריות ולא כי שואלים אותו למי הוא נמשך. כשמסתכלים על גבר לא גברי מספיק, מיד עולה החשד שהוא הומו, לא שהוא טרנס". בערב הרצח בברנוער, היא מספרת, היו במקום גם נערים/ת טרנסים, "אך אף אחד לא ציין זאת, כי מתקיימת חוסר נראות לגבי הטראנסג'נדרים".
אז איך כדאי לצאת מארון המגדר? "חשוב לתכנן את התהליך בצורה שמתבססת על נסיבות המציאות הייחודית של כל אדם, קרי המשפחה, הקונטקסט התעסוקתי, החברתי, הלימודים, השלב בחיים בו הם נמצאים והקבוצה האתנית-לאומית אליה הם שייכים.
"כיוון שבשלב מסוים התהליך יכול לצאת משליטתי לחלוטין, חשוב לעשות תוכניות חלופיות בחיים. אין שליטה של 100 אחוז, אבל ככל שהתהליך יתוכנן בצורה יותר רציונאלית, כל הנתונים יילקחו בחשבון ויהיו תוכניות חלופיות, זה יעזור מאוד בתהליך ובשביעות הרצון מהתוצאות הסופיות.
"לדוגמה, אני מאוד ממליצה לאנשים המחליטים לעשות ניתוח לשינוי אברי המין – וזו גם המלצה של האגודה העולמית לטרנסג'נדרים – להתנסות בחיים במגדר הרצוי. לא כדי לאבחן את עצמם, אלא כדי להיות שם במציאות, לחיות במגדר המועדף לפני הניתוח. יש כאלה שתוך כדי תקופת ההתנסות בחיים במגדר המועדף גילו שהם לא צריכים ולא רוצים את הניתוח, כי מה שמגדיר אותי כאישה, אותך גבר ואחר כג'נדרקוויר אינם איברי המין.
"תהליך המעבר והשינוי הוא מאוד אישי וצריך להבין שגם אם החבר/ה שלהם עשה את זה באותה הדרך, התהליך שאדם אחר יעבור לא בהכרח יהיה אותו תהליך". בכל מקרה, ד"ר ברגר לא ממליצה לטוס לחו"ל לשנתיים ולעבור את התהליך שם, רחוק מעיני האנשים מסביב. "זוהי פנטזיה, ולאדם כזה יהיו קשיים בהמשך. חייבים להתמודד עם הפחדים, להתמודד עם המשפחה והסביבה המיידית, כי אחרת, בשלב מסוים הם יתקלו בקשיי התמודדות ועלולה להיות חרטה".
באיזה מצבים לדעתך כדאי לפנות לטיפול כדי לקבל עזרה בתהליך זה?
"תהליך טיפולי הוא הזדמנות לצמיחה, להגברת המודעות העצמית ובוודאי כאשר מדובר במישהי שמעולם לא דיברה על הנושא עם אף אחד, ומחר מתחילה לקחת הורמונים. ברור שיש הסתברות גבוהה לקשיים. אדם שמעולם לא התמודד עם סוגיית הזהות עם עצמו וחי עם הקונפליקט במשך שנים, חשוב שידבר עם איש מקצוע שזה תחום ההתמחות שלו.
"רוב האנשים שמגיעים לטיפול גדלו באותה חברה שאומרת שאת יכולה להיות או אשה או גבר, ובשיחות מגלים שזו לא האפשרות היחידה ושלא יהיה נכון לעבור את כל השינוי, כי הוא לא נמצא בקצוות אלא בין לבין, והמקום המתאים להם הוא להישאר שם. לפעמים, כאשר אנשים עושים את התהליך בחופזה, ללא הכרות עם הקהילה הטרנסית וללא בדיקה היכן הם ממוקמים על הרצף של גבר – אישה, יכולה להיות חרטה.
"יש מקרים בודדים, ואני ראיתי כבר מעל 1,000 אנשים בשלבים שונים בתהליך, שחושבים כי ניתן להדוף הומוסקסואליות על ידי שינוי מין, ולא מבינים שיש הבדל בין נטייה מינית לזהות מגדר. זה מאוד נדיר אך קורה לעיתים".
לסיכום, מזכירה ד"ר ברגר, כי כיום פועלים מרכזי תמיכה שונים לטרנסים, כולל קבוצות תמיכה ייעודיות נפרדות לגברים ולנשים, הרוצים לשנות את מינם או שכבר נמצאים בתהליך. זאת, כמובן, לצד האפשרות לפנות לטיפול פרטי אצל מטפלים המתמחים.