לעוף איתו
בין סוכות לחנוכה, תמר מהרהרת בהבדלים בין החגים, נזכרת בכנפיים הדמיוניות שלה ומבינה שאם היא לא עפה לשום מקום, היא לפחות יכולה לגונן איתן על ילדיה
בוקר סוכות. אני יושבת עם הלל ומכינה שרשרות מנייר עיתון כי נעמה רוצה סוכה ירוקה. דווקא לא ירוק, העיתון. דווקא נחמד, כל הגוונים שיש בנייר. הלל אחראי על השדכן ואנחנו בוחרים בכל פעם את הצד של הנייר שיהיה חיצוני. לכל פס נייר גוונים אחרים, והלל לא מתאפק ומהדק מדי פעם על ריק. תוך כדי אנחנו מדברים, אני מספרת להלל שסוכות הוא החג השני שאני הכי אוהבת. "אני הכי אוהב את פסח", הלל אומר, "ואני את חנוכה", אני אומרת, "ואחר כך סוכות".
אנחנו ממשיכים להכין את השרשרת, ואני חושבת לעצמי שבעצם סוכות וחנוכה הם חגים הפוכים לגמרי. סוכות הוא חג של חוץ: יריעות סוכה ברוח, תפוז ראשון, ירוק וגשם. חנוכה הוא הכי חג בית שיש. בחוץ כל הקור ובפנים אור, חום, משפחה ואורחים. ברורה לי ההתחברות שלי לחנוכה, הרי מגיל כל כך צעיר חיכיתי להיות אמא, אבל הכמיהה הזו לסוכות פתאום נראית לי לא מתאימה. מה לי, מי שרק רצתה בית וילדים, ולסוכה הזמנית הזו, שעפה עם כל רוח?
העולם הגדול והעיר הקטנה
ואז אני נזכרת. אני בת עשר, ושתיים עשרה, וחמש עשרה. האוטובוס של העיירה שלי תמיד עושה סיבוב בכל הרחובות, כי אנחנו קטנים מדי בשביל שתהיה לנו תחנה מרכזית. בתחנה שליד המרכז לפעמים הם עולים: זוג או שני זוגות, גבוהים מאוד, רזים מאוד, בלונדיניים מאוד. על הגב שלהם תרמיל ענק, כזה שמכיל חצי עולם, מתחתיו שק שינה מגולגל.
אני מדביקה את האף לחלון לראות. אני בדרך לתל אביב, העולם הגדול שלי, שבו שיא החוויה הוא דיזנגוף סנטר ושוק הפשפשים, והם עוברים בדרך בארץ ובעיר הקטנה שלי, מי יודע לאן. כל הנסיעה אני מסתכלת עליהם, מנסה לקלוט מילים באנגלית, מנסה להיראות יותר מתוחכמת ממה שאני, יותר בוגרת ממה שאני, מקווה שאולי ישאלו אותי משהו, ואני אענה. ומבטיחה לעצמי שבעוד כמה שנים גם אני, עם התרמיל, אהיה מישהי אקזוטית של ילד אחר. ככה אני חולמת בשנים האלה: לא בית, לא יציבות, רק לפרוש כנפיים ולהיות זמנית.
לא עפה לשום מקום
|
|||||
אבל זה לא עובד אצלי ככה. כמה שנים קדימה ואני מבינה שעד שלא יהיה לי בית בטוח מאחורי הגב, אני לא הולכת לשום מקום. ומכיון שאין לי בית כזה, אני צריכה לבנות אותו בעצמי. אז אני בונה: אוניברסיטה כי ככה צריך, עבודה, בן זוג, ילדים, משכנתה, והנה אני אוטוטו בת ארבעים, ועדיין לא הולכת לשום מקום. אלה שנים שבהן אני עובדת על משפחה: ללמוד לחגוג את החגים, לקשט יחד סוכה, לחפש חמץ בפסח.
אינספור אסיפות הורים ומסיבות חנוכה, אינספור התרגשויות וחרדות, אינספור שעות עייפות. אלה שנים שגם אם יש לך כנפיים, את לא משתמשת בהן כדי לעוף. את מכסה בהן את הילדים שלך, שלא יהיה להם קר.
ופעם בשנה, סוכות, הסוכה הפרטית שלי מתנופפת ברוח, ומזכירה לי שגם אני, יום אחד אולי, אעוף לי ברוח למקום אחר.