לעולם חוזרת

– "את שומעת איזה קטע", מספר לי בעלי, צוהל וטוב לב, "זוכרת את סיגל? תשמעי איזה פאדיחות. פגשתי אותה במקרה באיזה משרד, היא סיפרה שיש לה שלושה ילדים ושהם עברו לתל אביב. בסוף השיחה אמרתי לה: 'אז מגיע לך מזל טוב, אני מבין שהרביעי בדרך, כל הכבוד!'. היא הסתכלה עלי בשוק, ואז מלמלה שהיא בכלל לא בהריון, ונעלמה משם".

– "יו, ממש פאדיחות!", אני אומרת, "אתה לא יודע שלא שואלים אישה שני דברים בסיסיים: האחד מה הגיל שלה, והשני אם היא בהריון. אז מה עשית?".

– "כלום", הוא אומר, "לא נעים, אבל תודי שזה גם קורע מצחוק".

– "קורע מצחוק?!", אני חוזרת אחריו, "אני הייתי קוברת את עצמי במקומה, וגם במקומך".

– "שטויות, קורה", הוא אומר, "כולנו טועים".

סליחה, טעינו

אני מביטה בו וחושבת על הקלות הבלתי נסבלת של הגישה שלו. אני לא יכולה שלא לחשוב עד כמה אנחנו הפוכים. אצלי הפחד מטעות הוא בסיסי. זה יכול להיות פחד להגיד דברים לא במקום, פחד להצהיר משהו בלי לבדוק אלף פעמים, פחד לשחרר בלי לוודא שהשחרור אינו גובל בחוסר אחריות. ואם אני כבר עושה טעות, תמיד אנסה להפיק ממנה לקחים ומסקנות.

עד היום הייתי בטוחה שבעלי מגזים בקלות שבה הוא לוקח דברים, ושהלימוד העצמי שלי הוא תכונה טובה. האמת היא שהתייחסתי להתנהגות שלו כאל התנהגות "גברית" זורמת, כזאת שרואה את המכלול ולא את הפרטים. אבל כל זה היה נכון עד שהלכתי עם הזאטוט לקנות נעליים.

– "אמא, מה את אומרת?", הוא שואל בפעם ה-1,000, "כדאי לי לקנות את הנעליים הכחולות או הכתומות?".

"מה שבא לך", אני אומרת, לא מבינה בכלל מה זה משנה לו כל כך.

– "אני ממש מתלבט", הוא אומר. הוא מודד שוב את הנעל הכתומה, וצועד איתה כמה צעדים. חולץ אותה ומודד שוב את הכחולה.

– "נו?", אני שואלת, מאבדת לגמרי את טיפת הסבלנות שעוד נותרה לי.

– "לא יודע", הוא אומר.

– "יו, אתה יותר גרוע ממני", אומרת הילדה, "הכתום יותר יפה, לך על הכתום".

– "זה בכלל לא עניין של יופי", הוא אומר ומביט בה מופתע, "אני מתלבט כי אני לא רוצה לעשות טעות. אלה הנעליים שמסי, השחקן של ברצלונה, הולך איתם. הנעליים הכחולות הן האחרונות שהוא נעל אבל זה לא כל כך נוח לי, והכתומות נחמדות, אבל הן לא האחרונות. אני לא רוצה לקנות משהו ואחר כך להתחרט. ואני גם מפחד שאני אקנה עכשיו, ובחודש הבא הוא ייצא עם נעל חדשה, ואז ברור לי שאמא לא תקנה לי אותה".

מזל שהילדים לוקחים קצת מהאמא וקצת מהאבא. אילוסטרציה: ingimage

תיקון טעות

אני מביטה בזאטוט, ומרגישה אסימון נופל לי בתוך הראש. פתאום אני קולטת את כל המחירים שאני משלמת בגלל התכונה הזאת שלי. אני חושבת על כל הפעמים שבהן התכונה הזאת עיכבה את צעדיי, ועל הפעמים שבהן הפחד מטעות היה כל כך חזק עד שהוא שיתק אותי וגרם לי לוותר על דברים רק כדי לא להסתכן חלילה בכישלון. פתאום אני גם קולטת שזה בכלל לא קשור לגברים או לנשים, אלא לאופי.

– "גם אני מפחד לטעות", אומר לי אחי כשאני מספרת לו על התקרית בחנות, "כל דבר אני בודק שבע פעמים, ואת גם יכולה לנחש את מי אני מאשים".

– "שוב את ההורים?", אני שואלת, "לא נמאס לך לברוח כל פעם לפתרון הקל הזה?".

– "אבל זה נכון", הוא אומר, "הם באמת אשמים. בכל פעם שעשינו טעות הם היו מסבירים לנו שוב ושוב שמי שטועה משלם על כך, ושהכי טיפשי זה לחזור על אותה טעות פעמיים".

– "אבל אני לא מחנכת את הילדים שלי ככה", אני אומרת, "והנה, בכל זאת הזאטוט נהיה כזה".

– "את רק חושבת שאת לא מחנכת ככה", הוא אומר, "את נותנת לו דוגמה אישית, ומעבר לזה כבר פחות משנה מה שתסבירי לו במילים".

אחרי השיחה עם אחי אני עוד יותר מוטרדת. אומרים שלא משנה מה נעשה, במילא עוד 10 שנים הילדים יישבו אצל הפסיכולוג ויקטרו עלינו. אבל בשבילי זה לא מספיק טוב. אני רוצה שהילד שלי יהיה קליל יותר, זורם יותר, ולא ישלם את המחירים שאני משלמת. אבל איך זה אמור לקרות?

בסוף אני מגיעה למסקנה חשובה: לא משנה אם מדובר בתכונה נשית או גברית, מה שמשנה הוא שאני חייבת להשתנות. רק אחרי שהילד יראה שאמא שלו סולחת לעצמה על טעויות ומורידה את הפרפקציוניזם שלה למינימום אפשרי – הוא יוכל לסלוח לעצמו. עכשיו הבעיה היא רק ליישם… ויש גם צד טוב בכל הסיפור הזה. למרבה השמחה, אני לא לבד. יש גם את האבא של הזאטוט, שכאמור, לוקח דברים אחרת ממני. הרעיון הוא שזה בדיוק מה שאמור לאזן את התמונה – כל אחד ישפיע עליו את הצד הטוב שלו, וכך הילד ייצא שלם אחד. הרי זה הרעיון בנישואים, לא?

ועל זה בעלי אומר: "קצת נסחפת עם כל הסיפור, הילד בסך הכל רצה נעליים"