"ילד שמחולל קושי הוא סיבה לגאווה": התזכורת שכל אימא חייבת לקרוא

בתוך המולת החיים, כל מה שצריך להספיק והשגרה הלא פשוטה פה, אנחנו שוכחות שגם ברגעים הקשים הילדים שלנו הם המצפן שלנו. גם כשקשה להם וקשה לנו כתוצאה מכך. פוסט שפירסמה הסטייליסטית ויוצרת התוכן שירן קדר מילר, שירנקה, זוגתו של השף עומר מילר ואם ילדיהם, הפך לתזכורת הכי מדויקת שהיינו צריכות. זה מה שכתבה:

חיים את החלום: ההחלטה המרעישה של עומר מילר ושירנקה

"אנחנו כל כך רגילים להתגאות בילדים שלנו כשהם משתפים פעולה, כשהם מתחשבים, כשהם מסתדרים, כשהם יודעים לוותר. אבל אני רוצה להציע משהו מזווית אחרת: להתגאות בהם דווקא כשהם לא מוותרים. וגם להתגאות המון בעצמנו. ההורים. יש משהו שלמדתי על ילדים ששינה את הדרך שבה אני פוגשת את הקושי שלהם. ילדים עוברים לפעמים דרך שלושה שלבים: בקשה, דרישה וויתור.

בהתחלה הילד מבקש. הוא מבקש שנראה אותו, שנבין אותו, שנפגוש איזשהו צורך עמוק שלו. לא תמיד במילים, ולא תמיד בדרך שאנחנו מצליחים לזהות. וכשהבקשה הזאת לא נענית, היא לרוב תהפוך לדרישה. להתנגדות, לכעס, למאבק. לכל אותם רגעים שאנחנו קוראים להם 'התנהגות קשה'. אבל יש שלב שלישי, והוא בעיניי הכואב מכולם. הוויתור. הרגע שבו ילד מפסיק לבקש. לא כי הוא כבר לא צריך. אלא כי הוא מתחיל להאמין שאין טעם.

ולכן, כשילד שלי חוזר אליי שוב ושוב עם הקושי שלו, אני מנסה לזכור שיש כאן משהו שראוי להתגאות בו. בו, על כך שהוא עדיין לא ויתר. וגם בי. כי אולי בתוך כל הטעויות שלי, שאין ספק שיש שפע מהן, עשיתי גם משהו נכון. הצלחתי לבנות בינינו מערכת יחסים שבה הוא יודע שיש עם מי לעבוד. שגם כשאני לא מבינה אותו בפעם הראשונה, אפשר לנסות שוב. שגם כשאנחנו מתנגשים, הקשר בינינו לא מתפרק. שהוא לא צריך לוותר על עצמו כדי להיות אהוב. ושהוא לא צריך להפסיק לבקש כדי שיהיה בינינו שקט.

איזו זכות זאת, לגדל ילד שעדיין מאמין בנו מספיק כדי להביא אלינו גם את מה שקשה לנו לפגוש. ואיזו סיבה לגאווה זאת, להיות הורה שהילד שלו מרגיש שיש טעם להמשיך ולנסות להגיע אליו. מתוך הלימודים שלי לשיטת 'הורות כמעשה ניסים'". הלוואי שנזכור את זה בפעם הבאה שאנחנו חשות חסרות אונים, שכואב לנו מול הכאב שלהם, ושנזכור לתת גם לעצמנו קצת מהסבלנות ומהאהבה שאנחנו משתדלות לתת לילדים שלנו.