למה לא קיבלתי פוליצר

איך נשמעת לכם עבודה מהבית? מה אתם מדמיינים כשאתם חושבים על עבודה כזאת? משרד יפהפה וקו טלפון פרטי? נוף פסטורלי ומוסיקה מרגיעה?

העבודה שלי מהבית כוללת כתיבה, ברגעים שבהם איני מגדלת ילדים, כלומר – ברגעים ספורים מאוד. כיום הכתיבה נראית לי כמעט בלתי אפשרית, כאשר באמתחתי שני ילדים ותינוק, אבל חיטוט מהיר במסמכים ישנים שכתבתי מגלה לי שגם פעם חשבתי ככה, עוד לפני שהתינוק הצטרף לחבורה. הרשו לי להציג לפניכם בוקר אופייני בבית משפחת אלפיה, בעידן שלפני פרוץ ההלל לחיינו. לאחר שתקראו, הוסיפו על כל הכתוב עוד ילד, ורחמו עלי נורא.

כמו בכל ערב אני מתכננת לי את הבוקר המושלם: אקום בשש, אתקלח, אתלבש, אנעל נעליים. אעיר את הילדים במוסיקה ובנשיקות ואלביש אותם בזריזות בבגדים שהכנתי מראש. שיניים, פנים, בקבוקי המים עומדים מוכנים ונצא אל הגנים. בדרך ניקח את ג'ורג' לטיול, כך שאוכל לחזור הביתה ומיד להתיישב מול המחשב ולהנפיק חמש שעות מפוארות של כתיבה נטו.

המציאות קצת שונה.

אני אכן מכינה בגדים מראש, אבל בשתיים עשרה בלילה הקטן מקיא עלי, על עצמו, על הבגדים ועל מה שמתגלה כמה שעות מאוחר יותר כתיק שלי. אני מחליפה בגדים לי ולו, קמה אליו עוד חמש או שש פעמים, ולבסוף נשברת ולוקחת אותו איתי לישון. חמש שעות שינה רצופה, מה רע? השעון מצלצל בשש. ובשש וחמישה. ובשש ועשרה.

בשש ושמונה עשרה דקות אני קמה ונכנסת למקלחת. הבכי מתחיל כשאני מנגבת את השיער. יואב בוכה כי הוא רעב, אבל אבא שלו מפספס את הפואנטה ומנסה להסביר לו שהוא לא חייב לבכות ושהוא יכול לקום אם הוא רוצה. יואב ממשיך לבכות, בכי עיוור של "בקבוק ועכשיו!".

בשלב זה אני יוצאת בתחתונים ומחממת בקבוק. אני מביאה לו את הבקבוק ומנסה ללבוש, תסלחו לי, את החזייה. זה היה יכול להצליח אם יואב לא היה נמצא עכשיו בשלב שבו הכל בסדר כל עוד הוא רואה אותי. הוא לא רואה אותי וזורק את הבקבוק על אבא שלו.

"טוב, הוא לא רעב", מודיע לי האבא בקול ניצחון. "הוא כן", אני עונה לו ומתיישבת, עטויית תחתונים וחזייה כמו חשפנית מזדקנת, ליד יואב. כעת יואב אוכל בשמחה. השעה שש וארבעים ואני מתלבשת כבר עשר דקות.

הקרב על התרופה

באמצע הבקבוק אני נזכרת שיואב היה צריך לקבל תרופה. אנחנו עוקרים מידיו את הבקבוק ומשיבים לו אותו עשרים שניות לאחר מכן. עכשיו יואב רוצה כמובן לקום ולא לבלוע כלום. אנחנו מתווכחים. הוא מתפתל. הוויכוח נגמר בנוק-אאוט ליואב. הוא מפיל עצמו מהספה והולך לשחק.

אני, לעומת זאת, הולכת ללבוש חולצה. יש עליה כתמי נזלת מאתמול. אני מחפשת חולצה אחרת. לובשת אותה. מכנסיים, הללויה, אני רואה את הסוף. השעה שש וחמישים ואני מתלבשת כבר עשרים דקות. בדרך אני אוספת צעצועים, מנגבת לכלוך, אומרת בוקר טוב לנעמה.

נעמה לא עונה. נעמה קמה חמוצה ודורשת במפגיע להגיע היום ראשונה לגן. כיוון שהשעה כמעט שבע, אני אומרת לה בעדינות שראשונה היא כנראה לא תהיה, אבל אם היא תזדרז אולי נהיה בין הראשונים. נעמה מגיבה באיפוק ובבגרות וזורקת את עצמה על המיטה. אני בינתיים מחפשת גרביים. הם במקום הנכון, אבל אני לא גורבת אותם, כי אני בינתיים עוזרת לנעמה להתלבש.

הילדה יודעת להתלבש לבד, למעט באפיזודות בהן היא כועסת, עצובה, מאוכזבת או מקנאה. כלומר, היא מתלבשת לבד רק לעתים ממש ממש רחוקות. אני גורבת לה את הגרביים שלי בזמן שהיא עוטה בעצלתיים את החולצה שלה. אחר כך אני מחליפה לגרביים הנכונים. תסרוקת. לנעמה כמובן, לא לי. עכשיו השעה שבע ורבע ועדיין לא נעלתי נעליים.

הילדים רצים בבית עם הכלב, אני מכינה מברשות שיניים. נעמה מבקשת ביסקוויט ושוכחת לצחצח. יואב מבקש יוגורט ונענה בשלילה. עכשיו הוא יושב בפתח המטבח וזועק מרה. את הביסקוויט הוא לא רוצה, אבל הוא מסכים להתנחם במברשת השיניים. לבד, כמובן, אחרת מה החוכמה? הוא אוכל את המברשת ופסים לבנים של רוק ומשחה נטווים על החולצה הנקייה שלו. אני תופסת אותו ומנקה לו את החולצה במגבון. הוא מוחה בתוקף. בשארית המגבון אני מנגבת את התיק של בעלי משאריות הקיא של הלילה. השעה שבע וחצי ואני מתפוצצת. אני מתלבשת כבר שעה. בדיוק שעה, ואני עוד יחפה.

צלילים מהרצפה

"מה קורה?" הוא שואל, כולו מצוחצח, מגוהץ, מחכה לתיק שלו. "אני מתלבשת כבר שעה", אני עונה. לא שיער, לא איפור, לא חליפה. כולה מכנסיים, חולצה ונעלי ספורט, ואני כבר שעה מתלבשת ורק עכשיו הגעתי לנעליים. "אז מה את רוצה?", הוא שואל. "אני רוצה להיות מסוגלת להתלבש בחמש דקות, בלי שאף אחד יפריע לי באמצע", אני עונה. "אז תקומי יותר מוקדם", הוא שולף את האס. אופס, התבלבל לו, היום קמתי יותר מוקדם.

אני נושמת עמוק, משליטה סדר ראשוני ובסיסי בבית שהיה מסודר מאוד לפני שעה, לוקחת את התיק, את הכלב, את הילד והילדה, ויוצאת מהבית. השעה שבע וחמישים. אנחנו הולכים לגן, הפעם בלי עגלה. יואב הולך בעיקרון יפה, חוץ מברגעים שבהם הוא רואה משהו מעניין שצריך לגעת בו. כלומר, כל הזמן. אני מפזרת את הילדים ואוספת את התוצרים של הכלב.

בשמונה וחצי אני שוב בבית, מותשת. אני מדליקה את המחשב ואת הקומקום החשמלי, ומנסה שלא להסתכל על הכיור העמוס. עכשיו, בעיקרון, יש לי ארבע וחצי שעות כתיבה נטו, אם אצליח להתעלם מהכלים, מהכביסה, מארוחת הצהרים, מהרצפה שיואב הקיא עליה אתמול והיום היא משמיעה רעשים מוזרים בכל פסיעה. אני מחפשת משהו בתיק וחופנת קיא יבש. בינגו. נתחיל בכביסה, אחר כך נראה.

המייל של תמר: tamar.alfia@gmail.com

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה