"ללא כותרת"

הגעתי לסדרת המפגשים במוזיאון בלי ציפיות, משהו בסגנון – אם לא יועיל אז לא יזיק. הצלם והאמן עדי נס, מסונוור מעט, פתח את הרצאתו במשפט "צלמים רגילים לתת את ההצהרה האמנותית שלהם בחושך, אז אם אפשר, בבקשה, לעמעם קצת את האורות".

כשרק הזרקור על הבמה נשאר להאיר, הודיתי – ביני לבין עצמי – שאולי לא באתי עם ציפיות, אבל הדעות הקדומות הגיעו איתי מהבית. חשבתי שאירוע במוזיאון יהיה מעונב, שמרני ופלצני, שאוריד את ממוצע הגילאים שם ל-63.

הייתי בטוחה שיהיו שם רק אנשים חשובים, מכובדים, עם פנים זחוחות וארנק שיכול לקנות יצירות אמנות אורגינליות. טעיתי. היו שם צעירים ומבוגרים, סטודנטים ופנסיונרים, קהל מגוון שיצא מהבית בערב גשום בשביל לשמוע אמן מדבר על יצירתו. מזל שהיה חושך ואף אחד לא ראה אותי במבוכתי. אני לא אוהבת סטריאוטיפים. אני עוד פחות אוהבת ליפול לתוכם.

האדם תבנית נוף הולדתו

בהרצאה, המלווה בשקופיות של יצירותיו ושל מקורות ההשראה להן, חשף עדי (במלעיל) את חייו הפרטיים – כילד הומוסקסואל בקריית גת, עם בתי השיכונים של שנות ה-60, ישראל היהירה שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים, דימוי החייל ההרואי והמשפחה המסורתית בה גדל.

הוא סיפר בכנות על תהליך העבודה האיטי והארוך ("יצרתי 14 דימויים ב-4 שנים"), על העובדה שהוא יוצר צילומים מבוימים בלבד ("כך אני יכול לשלוט בכל המרכיבים שבתמונה") ועל הדילמות בהן הוא מתחבט ("הנערים מהשיכון לא הבינו למה אני מביא אנשים אחרים שיגלמו אותם, שישבו על המקלט שלהם – הם הרי הגיבורים האמיתיים של המקום הזה").

לאורך ההרצאה עדי יפרוס לפני הקהל גילוי נדיר של תהליך היצירה של אמן, משלב הרעיון ועד שלב הביצוע, ולא יחסיר את ההתלבטויות והקשיים. אין אספקט שלא ייגע בו: כיצד הוא מלהק, כיצד הוא עורך תחקירים מקיפים על מושאי הצילום, כיצד הוא יוצר עבורם מניפולציות.

מצלם את החיים בשיכונים של קריית גת בשנות ה-60. "ללא כותרת", 2000. צילום עדי נס

דימוי הנרקיס. מתוך סדרת הנערים: "ללא כותרת", 2000. צילום: עדי נס

עובד כמו פעם

עדי חשף את שיטות העבודה שלו. מסתבר שהוא עדיין עובד כמו שעבדו פעם, מפתח את התמונות בחדר חושך, מחכה להפתעה שתעלה מתוך חומרי הפיתוח, לתמונה שתיווצר. הוא עובד עם פוטו שופ רק לפני הצילומים.

למשל בתמונה שזכתה לכינוי "הסעודה האחרונה" (צילום של סעודת ליל סדר בצבא), בה חיפש את הקומפוזיציה הנכונה על ידי מיקום החייל העומד (משמאל) בפוטושופ. הוא מספר שבתמונה זו הוא עבד "כמו מנצח על תזמורת", כאשר הוא אומר לכל אחד מהמשתתפים מה לעשות ומתי וערך עימם חזרות.

כצלם הוא מבין היטב כיצד עובד מנגנון הראייה האנושי ולאן נמשכת העין של הצופה, ומשתמש בכך על מנת להעביר את המסר שלו. כשהוא מדבר על סדרת החיילים הוא מספר כיצד שינה להם את גון העור למעט זהבהב על מנת ליצור תחושה של פנטזיה, והחליט שהחיילים שלו לא יירו.

תחושה של פנטזיה. מתוך סדרת החיילים. "ללא כותרת" 2000. צילום: עדי נס

מתכתב עם "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י. "ללא כותרת" 1999. צילום: עדי נס

בגובה העיניים

מעבר לרקע האישי והטכני של יצירתו, הוא לא מהסס לחדור לרובדי המשמעות העמוקים יותר, כאלו שאמנים רבים מעדיפים להשאיר לפרשנות. הוא חושף בפני המאזינים את העומקים שבתמונה – מסביר על הרבדים השונים שהוא יוצר בכל תמונה – ובכך חושף את עולמו הפנימי, את הסוגיות המעסיקות אותו, את הפרטים שלא בטוח שהצופה ער אליהם.

את סדרת החיילים, למשל, הוא מקשר לכך שגדל על מיתוס "הצבא ככור היתוך". אל "סדרת התנך" לדבריו, הגיע בעקבות משבר אישי. הוא מספר שבשנת 2005 עבד בזכיינית קשת ("עבדתי את המולך"). הוא החליט להתעסק עם השבר בחברה הישראלית, עם שאלת הזהות וכך הגיע לעסוק בסיפורי התנ"ך, לא בהקשר דתי אלא בהקשר של זהות ישראלית.

הוא מגלה על חששותיו מפני פרשנויות שלא התכוון אליהן, אך גם את החשש שהוא עצמו, כיוצר, ידחוף את הצופה לפרשנות. לכן, ליצירותיו שלו, עדי מתקשה לתת שמות ולרבות מהן הוא קורא "ללא כותרת" או "עדי נס – צילומים", כשם לסדרת יצירות.

פרשנות של צופה: אולטרסאונד של עובר (על הקיר מימין). "ללא כותרת" 2005, צילום: עדי נס

רות ונעמי אוספות בצלים. מתוך סדרת סיפורי התנ"ך, "ללא כותרת", 2006. צילום: עדי נס

תמונה באמצעות מילים

גם על כסף הוא לא פוחד לדבר. האמן לדידו אינו איש עסקים, אך החברה מתעניינת יותר בכסף מאשר באומנות. התמונה של "הסעודה האחרונה" עשתה כותרות בזכות המחיר בו נמכרה (264 אלף דולר), ולאו דווקא בזכות הערכים אותם היא מייצגת. כשבסוף ההרצאה שואלת מישהי אם אפשר לשבת איתו לקפה, עדי עונה לה "אם את מזמינה, אמנים לא מרוויחים טוב".

עדי נס הגיע למוזיאון בשביל לדבר על יצירתו בגובה העיניים והוא מתבל את הרצאתו ביצירותיהם של אמנים אחרים שהיוו לו בסיס והשראה, כמו קראווג'יו, דונטלו דה וינצ'י, מיכאלאנג'לו, יצחק דנצינגר ועוד רבים אחרים. התוצאה היא חוויה עשירה ומאלפת שחורגת מהתחומים של יצירתו האישית.

התמונה המתקבלת בסוף המפגש, היא של עדי נס כבעל עולם פנימי עשיר, המרפרר ליצירות אמנות של אחרים – בארץ ובעולם, בעבר ובהווה – עולם שמשוקע היטב בקונטקסט תרבותי, חברתי והיסטורי, וכל יצירתו היא דיבור עלינו, הישראלים, ועל הניסיון לדון בשאלה מי אנחנו ומאיפה באנו. את התמונה הזאת לא יצר נס עם מצלמתו, ובכל זאת הוא זכה במחיאות כפיים.

מפגש מרתק עם אמן שמדבר בגובה העיניים. עדי נס. צילום: זיו קורן

מפגשי אמן במוזיאון תל-אביב
מתי: מדי חודש (המפגש הבא יתקיים ב-9.2.2012 ובו יתארח האמן הבינלאומי לארי אברמסון)
איפה: פמוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27, תל אביב
מחיר: 70 שקלים לכרטיס (אפשר להגיע לפני ולסייר במוזיאון. חיילים במדים יכנסו בחינם עם הצגת תעודת חוגר, על בסיס מקום פנוי)
טלפון: 03-6077020
לאתר

המפגשים הבאים:

22.3.2012 – ציבי גבע
24.5.2012- זיו קורן
28.6.2012- יהודית סספורטס
12.7.2012- דגנית ברסט